מאגר סיפורי מורשת

סבתא לריסה נולדה בברית המועצות בעיר גדולה בסיביר- יקטרינבורג. היא גדלה עם זוג הורים נמרצים אוהבי המדינה שלהם ובעלי חיי חברה מאוד פעילים, כל שנה אימא שלה הייתה מכינה אוכל לכל השכונה ופותחת שולחנות ומארחת. לסבתא יש שני אחים, אח גדול ואחות קטנה, היא 'ילדת סנדוויץ". סבתא לריסה השתתפה בכל חוג אפשרי, סיימה בית ספר, עזבה את הבית בגיל 16 והלכה לטייל בכל המדינות בברית המועצות. היא הגיעה למולדבה לעיר קישניב והחליטה ללמוד באוניברסיטה הנדסת בניין, שם הכירה את סבא שלי שהיה לו חלום לעלות לארץ ישראל. את תהליך העלייה התחילו כשאימא שלי נולדה. התהליך לקח בערך שלוש שנים.

סבתא שלי זוכרת שהיא סיפרה לאימא שלי כשהייתה בת שלוש שהם עולים לארץ. אימא שלי אמרה שאם היא לא תאהב להיות שם הם יחזרו, סבתא הסכימה. כשהם עלו לארץ סבתא הייתה בת 27. בשבוע הראשון שלהם בארץ הם טיילו ברחובות שם הם גרו כמה שנים, לפני שהגיעו לגולן. אימא שלי כל הזמן אמרה לה שהיא רוצה להתלבש כמו כל הילדים, היא רוצה להסתפר ושיהיה לה שיער כמו לכולם. היא רצתה לדבר כמו כל הילדים, כלומר בעברית, אבל לא ידעה את השפה. אז הם למדו ובבית דיברו בעברית כדי שהיא תלמד מהר את השפה. אחרי שבוע שהם היו בבית אימא שלי אמרה לסבתא שהיא אוהבת את המדינה והיא רוצה להישאר פה. סבתא אומרת שבזכות אימא שמאוד דחפה ללמוד את השפה ורצתה להיות ישראלית כבר מהשבוע הראשון בארץ ורצתה להיות כמו כולם, ההתאקלמות שלה הייתה קלה (בזכות ועקשנות של הבת שלה) ומעולה חדשה היא הפכה להיות ישראלית לכל דבר. היום סבתא שלי לריסה מבשלת אוכל ישראלי, מדברת בעברית ומרגישה ישראלית לכל דבר.

הזוית האישית

הנכדה קארין: היה לי ממש כיף לעשות את זה וגם הכרתי יותר את סבתא שלי ואת סיפור העלייה שלה ושל אימא שלי.