מאגר סיפורי מורשת

שמי ולריה רטהאוס ואני הסבתא של טל רטהאוס.

נולדתי ברומא  בשנת 1951 למשפחה יהודית מסורתית. גדלתי ברומא, איטליה עד שעליתי לישראל בשנת 1974. ההורים שלי גם נולדו ברומא ויש לי אח שקטן ממני בשלוש שנים.

היה לי את העונג לגדול בתוך משפחה גדולה כנכדה ראשונה. עם סבים וסבתות (כולל סבתא רבתא), דודים ובני דודים. עד היום אני זוכרת בכיף את סדר פסח בו היינו שרים שירים כולם ביחד, את האוכל המסורתי הייחודי לכל חג (עד היום אני ממשיכה עם אותה המסורת עם המשפחה שלי). בחודשי הקיץ היינו עוברים לגור כל המשפחה ביחד בעיירה קטנה ליד חוף הים, שם כולנו גרנו באותו הבית.

למרות שהבית שלנו היה מסורתי הייתי בגן יהודי רק עד גיל שש. מכיתה א' ועד סוף התיכון למדתי בבית ספר איטלקי, בו למדנו שיעורי דת קתוליים (זרם בנצרות). בשנים הראשונות כל בוקר הילדים היו שרים תפילות קתוליות. אני לא שרתי, אבל עמדתי כמו שאר התלמידים. הרגשתי שונה והתביישתי עד כדי כך שהזזתי את השפתיים כדי שיחשבו שגם אני שרה.

לצערי, בהמשך היו מקרים של אנטישמיות: מורה אחת אמרה לי: "התלמידים היהודים או תלמידים טובים מאוד או גרועים מאוד". תלמיד שהיה איתי בכיתה אמר לי: "חבל שהיטלר לא הרג את כל היהודים". היה קשה מאוד לשמוע התבטאויות כאלה, ובגיל כל כך צעיר העלבון היה רב.

הקשר עם היהדות היה דרך תנועת הנוער "בני עקיבא" ובה השתתפתי בפעולות פעם בשבוע ומחנות בקיץ ובחורף , בדרך כלל הייתי הולכת לבית הכנסת ביום שישי ובכל החגים.

השואה שעברה המשפחה והחיים אחרי השואה

אימא ואבא שלי הסתתרו בזמן השואה אבל בדרכים שונות ובמקומות שונים:

המשפחה של אבא:

הנשים הסתתרו במנזר. סבא היה אצל השומר של בניין סמוך לביתו קרוב, במשך היום ביחד עם יהודים אחרים היה מכין תעודות מזויפות ליהודים. יום אחד הגיעו למסתור שלו הנאצים וכולם הצליחו לברוח, פרט לבן דוד שלי שבזמן שניסה לזרוק את התעודות המזויפות נתפס. אבא שלי הסתתר בבית ספר נוצרי אצל הנזירים ברומא ושם למד תחת שם נוצרי. שם המשפחה שלנו הוא כהן (שם יהודי ברור). דוד שלי, ירד למחתרת.

המשפחה של אימא:

אימא הסתתרה עם כל המשפחה בבית שכור ושינו את השם משפחה עם שם בדוי. היו להם תעודות מזויפות כדי לקבל אוכל. יום אחד סבתא ואימא נכנסו למכולת. המוכר הכיר אותן וקרא להן בשם האמיתי. הן מאוד פחדו ויצאו במהירות מהחנות. הימים שלאחר מכן עברו עליהם בפחד שכן הם חששו שאותו המוכר ילשין עליהם. באותה התקופה הלשנה ותפיסה של יהודי זיכתה בפרס כספי.

הזמנים הקשים יותר התחילו בשנת 1938, כאשר נחקקו "חוקי הגזע" – כל היהודים לא יכלו להמשיך לעבוד במקומות ציבוריים או פרטיים. לילדים יהודים הפסיקו את הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. הם גורשו ממערכת החינוך. דבר שגרם תחושת אבל נוראית. בהמשך החלו גם רדיפות אחרי היהודים.

לאור המצב החדש, סבא שלי יחד עם עוד שלושה אנשים, אירגנו בית ספר בו למדו ילדים יהודים והמורים גם היו יהודים.

אימא ואבא עברו את התקופה קשה מאוד, דבר שהשפיע על התבגרותם ועל האופי שלהם. לא כל כך רצו לזכור את הזמנים הללו ואנחנו, הילדים, לא שאלנו. אבא שלי סבל עד פטירתו המוקדמת (בגיל 63) מדיכאון שהגיע כנראה מהטראומה של המלחמה הנוראית הזו. אימא שלי שחיה עוד היום (בת 93) עדיין מרגישה שרודפים אחריה כל הזמן. הדברים הללו השפיעו מאוד על האופי שלנו, הילדים.

דור שני לשואה

כשהגעתי לגיל ההתבגרות אני, למרות שלא הכרתי את הפרטים, התחלתי לסבול מסיוטים שהנאצים מגיעים לבית שלנו ולוקחים אותנו למחנה ריכוז. זאת הייתה הנקודה שגרמה לי להתחיל לקרוא וללמוד על התקופה, כי מההורים לא היו תשובות מספקות, ואת הסבים והסבתות לא כל כך שאלתי. התחלתי לקרוא ספרים ולחפש תשובות וסיפורים מבני משפחה אחרים. למעשה, כדור שני לשואה סבלתי מחוסר ידע על השנים הללו. כשהתחלתי לשאול שאלות לגבי תקופת השואה, בהרגה השורדים שנשארו ממשפחתי נפטרו ואלה שנותרו בחיים הזדקנו והזכרונות שלהם נחלשו.

נשארתי צמאה לאינפורמציה כדי לסגור מעגל, אבל היה מאוד קשה למצוא את המידע. כדי לקבל אינפורמציה בנוגע למשפחה שלי, התחלתי לחפש את המידע  בעצמי בעזרת ספרים, אינטרנט וביקור בערים כמו ברלין, פראג, רומא ואיטליה.

לצערי, ההצלחה הייתה חלקית בלבד. כך למשל מביקורי בברלין יצאתי בהרגשה כבדה: למרות שהם מתנהגים בצורה אמפטית מאוד כלפי היהודים מבחינת הרצון לתקן את מעשי הדור הקודם, התחושה היא שההתנהגות היא מוגזמת ומזויפת.

תחילת החיים המשותפים והעליה לארץ

בשנת 1972 התחתנתי עם מאורו רטהאוס, שמשפחתו ממוצא פולני, אבל הוא נולד וגדל ברומא. שנה לאחר מכן, נולדה בתנו הבכורה, מנואלה-לאה. אחרי הלידה של מנואלה התחלנו לדבר על עלייה לישראל, בעיקר מאורו בגלל שכל המשפחה של אימא שלו נספתה באושוויץ.

המוטו שלו היה:  "אף אחד לא בטוח מחוץ לישראל, שואה חדשה יכולה לחזור. ישראל היא הארץ היחידה בה העם היהודי בטוח כעם". לאחר מספר חודשים

התקבלה החלטה לעלות.

עלינו לארץ באפריל 1974 באנייה ועם כאב גדול בלב: פרידה מהמשפחה ברומא. הגעתי לישראל – ארץ בה לא דיברתי את השפה, לא היו לי חברים ומשפחתי רחוקה. בשנים האלה לא היו טלפונים סלולרים וצלצול להורים היה יקר מאוד. בנוסף, לתחושתי הישראלים לא פירגנו: הם ראו רק את ההקלות שיש לנו כעולים חדשים. התקופה הראשונה, כמה שנים, הייתה קשה: הישראלים בגיל שלנו היו קנאים, בדרך כלל גרו בבתים קטנים יותר משלנו ולרוב לא הייתה להם מכונית, כך שהסתכלו עלינו בקנאה.

הינו נוסעים לאיטליה לפחות פעם בשנה כדי לבקר את המשפחה והם לפעמים רק פעם בחיים. לנו היה ברור שהקנאה לא במקום. אף אחד מהם לא חשב למשל שאנחנו לבד, כל חג בודדים, כמה אנחנו מתגעגעים למשפחה. עברו שנים רבות עד שהרגשנו את עצמנו ישראלים.

היום קשה להיזכר בתקופה של בדידות של השנים הראשונות.

אני ומאורו רופאים: מאורו התחיל לעבוד מיד כשהגענו לארץ כי ידע עברית מהבית. אני אמנם לא ידעתי טוב עברית אבל התקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטת תל-אביב. במהלך הלימודים הצטרף למשפחתנו ילד נוסף – נעם (אבא של טל). הצלחתי לסיים את הלימודים בהצטיינות והתחלתי התמחות בדימות – רדיולוגיה.

בהמשך עברתי ללמוד דימות ילדים והפכתי להיות למנהלת היחידה בבית חולים מאיר. עבדתי בבית החולים במשך 30 שנה.

החיים היום

הילדים גדלו סיימו בית ספר, התגייסו לצבא, למדו באוניברסיטה, התחתנו והקימו משפחות. היום יש לי ששה נכדים.

בשנת 2000, לכבוד המילניום החדש, נולדה לי נכדה ראשונה, אריאל שהיא הבת הבכורה של מנואלה, בתי. ארבע שנים לאחר מכן נולד להם גם בן, ליאו שמו. טל, הנכד השלישי שלי, הבן הבכור של נעם ומורן הגיע לפני הזמן בתאריך ה- 22.6.2007.

עבורי החיים השתנו עם לידתו של טל שכן הוא הנכד הראשון שנולד לי פה בארץ. היה לי כיף להיות קרובה לנכדי החדש ולעזור לגדל אותו. בעיני, הייתה לכך תרומה משמעותית לקשר החזק והמיוחד שקיים ביני ובין טל. היום למרות שטל כבר גדול הוא אוהב להתפנק לפחות פעם בשבוע אצלנו ועבורנו זו שמחה גדולה לקבל אותו.

בשנת 2012 נולד עוד בן למנואלה, תום, ושנה לאחר מכן, נולדה לטל אחות, גל. בשנת 2017 קיבלתי הפתעה חדשה, נולד לטל עוד אח, ולי נכד שישי ושמו איתי. כיום אני פנסיונרית. אני לא עובדת ותורמת חלק ניכר מהזמן שלי לעזרה בגידול הנכדים שלי.

במסגרת החיים בארץ עברנו כמה מלחמות, פיגועים קשים. למרות הדברים הקשים הללו,  להיות חלק מהחיים בארץ גרם לי להרגיש במדינה גם שלי למרות השוני התרבותי וההתנהגותי.

 משפחתנו המורחבת

הזוית האישית

טל רטהאוס: אני נהניתי מאוד ללמוד על סבתא שלי ולא ידעתי שהיה כזה קשה. להיות דור שני לשואה. אני חושב, שהעובדה הזאת עזרה לי להבין איזה כאב סבתי חוותה בילדותה ואני מקווה זה הקל על סבתי לשתף עוד מישהו בזה. בנוסף אני מרגיש שהעבודה הזאת קרבה ביננו כי הבנתי חלקים חשובים בחייה של סבתי שלא ידעתי עליהם בכלל.

ולריה: בשמחה התנדבתי לעשות את העבודה עם טל. לא חשבתי שלכתוב את זכרונות ילדותי יחזירו אותי אחורה בעיקר התקופה של השנים הראשונות בארץ עם הקושי לחיות בתרבות כל כך שונה.