מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייה והקליטה של שרה בוני

מתעדות את הסיפור
סבתא והוריה
איך עליתי לארץ

סיפור העלייה והקליטה של שרה בוני

נולדתי בברית המועצות להורים שהיו פליטים. הם גורשו מביתם בפולין לאחר הכיבוש הגרמני . בדיעבד זה היה מזל כי כמעט כל המשפחה ניצלה. מי שנשאר או חזר, נספה. אבל החיים בברית המועצות היו קשים מאוד, כולל רעב כבד. הורי עבדו במפעל שיצר ציוד לטנקים וקיבלו כ- 400 גרם לחם ביום.  גרנו  בעיירה בהרי אוּרל שהם הגבול שבין אירופה לאסיה.

נולדתי כחודשיים לאחר תום המלחמה. כשהייתי בת תשעה חודשים בערך הורי התחילו בדרכם חזרה לפולין. המסע היה ברכבת ונמשך שבועות רבים. כשהגיעו לפולין הם לא חזרו לעיירת הולדתם, פּוּלְטוּסְק, אלא המשיכו הלאה לעיר וְרוֹצְלַב שבעבר הייתה שייכת לגרמנים. בעיר התרכזו רבים מהפליטים שחזרו מהמלחמה' כי היו שם בתים ריקם רבים לאחר שהגרמנים ברחו. גרנו בעיר הזאת כחמש שנים. הורי החליטו לעלות לישראל. זה לא היה פשוט כי השלטונות הערימו קשיים. בסופו של דבר יצאנו ברכבת דרך אוסטריה לכיוון איטליה. בדרך לפני היציאה מפולין, עברנו בדיקות רבות כדי לראות אם איננו מנסים להבריח דברים אסורים. למשל היה לי דובי שניסו לקחת אותו ממני כדי לראות אם הורי לא מבריחים בו כסף. הנסיעה לאיטליה נמשכה ימים רבים. באיטליה הגענו לעיר הנמל גֵנוּאה ועלינו על אוניה שהייתה אמורה להביא אותנו לישראל. השנה היתה 1951.

לאחר שהאנייה הפליגה חלה אחי התינוק במחלה קשה מאוד בשם סְקַרְלָטִינָה. רופא האוניה לא הצליח לעזור לו והורי הכריחו אותו להורות לקברניט לעצור בנאפולי שבאיטליה כדי לקחת את אחי לרופא מומחה. בנאפולי קיבל אחי זריקה שעזרה לו להחלים והמשכנו בדרך.

בתאריך 21.2.1951 עגנה האנייה ששמה היה גלילה או נגבה או קדמה ( אינני זוכרת) בנמל חיפה. נשלחנו כמו עולים רבים אחרים לשער העלייה. היתה זו "עיר" בָּדונים – מין אוהלים גדולים – כדי שנגור שם. המדינה הייתה צעירה, קטנה וענייה, וזאת הייתה האפשרות היחידה לשכן את המוני העולים שהגיעו לארץ.

אבא שלי החליט שהוא לא מוכן לגור שם. נסענו לאחותו שהתגוררה בחליסה בחיפה. מאחר שבעלה נפל במלחמת העצמאות היא קיבלה חצי דירה ברכוש הנטוש של ערביי חיפה שברחו או גורשו במלחמת העצמאות. הצטרפנו אליה וגרנו שם שלוש משפחות: דודתי ושני ילדיה, סבתא שלי ואנחנו – 4 נפשות. המשפחה השלישית הייתה משפחה שלא הכרנו. המטבח חולק לשניים, לנו ולמשפחה השלישית. השירותים היו משותפים לכולם. לא היה קל לגור בצפיפות הזאת. המזון היה בהקצבה, שכן היתה זאת תקופת הצנע. כמובן לא היה מקרר. היה ארגז קרח בצורת ארון קטן שבתחתיתו היתה מגירה כדי לקלוט את המים של הקרח שנמס. את הקרח מכרו מוכרי קרח שעברו עם המשאית שלהם ברחוב. כל אחד קנה קרח לפי צרכיו.

להורים היה די קשה, אבל אנחנו הילדים שמחנו להיות עם המשפחה המורחבת באותו הבית. לאחר שנה של מגורים משותפים וצפופים עברנו למעברה בקריית נחום. אבל היתה זאת מעברת "פאר". צריפים מעץ עם רצפה יצוקה וגג אמיתי מעל הראש. הצריף היה חדר אחד שבו גרנו ארבעתנו. כמובן לא היו שירותים בתוך הצריף. השירותים היו  בחוץ בתוך צריף קטן מעל בור. בזה השתמשנו. על מקלחת אין מה לדבר. התרחצנו בגיגיות שמולאו במים חמים. את המים חיממו על פתיליות. כמובן שלא התרחצנו כל יום. לא היה חשמל. בלילה הדליקו עששיות.

את החלב קנינו מחלבן שעבר ברחוב ומכר חלב לכל אחד לפי הכמות שהוא היה צריך. את החלב היו חייבים להרתיח. במעברה לא היו כבישים רק שבילי כורכר ובחורף הכול היה מכוסה בוץ.

הורי עבדו קשה מאוד. אבא שלי היה חייט ועבד עם עוד קבוצה של שותפים בחיפה. אמא שלי עבדה בשעות הערב והלילה בשטיפת כלים במסעדה בחיפה.

עוד כשגרנו בחיפה הלכתי לגן וגם התחלתי ללמוד בכיתה א'. כשעברנו למעברה המשכתי ללמוד שם עד כיתה ב.

סוף סוף עברנו לשיכון של עולים חדשים בכפר אתא. דירה של חדר וחצי במבנה של 4  דירות. המשכתי ללמוד בכיתה ב' עד כיתה ד' בבית ספר במעברה של כפר אתא. כל בית הספר היה צריפים צריפים. לבית הספר נסעתי באוטובוס. כשהייתי בכיתה ה' בנו לנו בית ספר "אמיתי" בנוי. הבית שלנו היה קרוב מאוד לבית הספר.

כל תלמידי בית הספר היו עולים חדשים כמוני. הם באו מכל הארצות: פולין, רומניה, הונגריה, עירק, מרוקו, ועוד ועוד. אהבתי מאוד את בית הספר ואת החברים. בהפסקות רקדנו ריקודי עם ושיחקנו במשחקים כמו: קלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים, משחקי כדור כמו מחניים (שממש שנאתי). בשבתות הלכנו עם החברים לטייל בטבע והגענו עד מעיינות אפק. בלי מבוגרים כמובן. בשדות היו המוני פרחים (אז עוד היה מותר לקטוף) – כלניות, רקפות, נרקיסים, חרציות, נוריות, סביונים, קחוונים ועוד ועוד. נהגנו ליבש פרחים בין דפי ספרים ושלחנו אותם לילדים יהודים בחוץ לארץ.

הייתי עצובה נורא כשגמרנו את כיתה ח'. בבית הספר היסודי היינו כמעט כולנו עולים חדשים. בבית הספר התיכון למדו גם ילדי הוותיקים שהיו ברובם ילידי הארץ. קינאתי בהם וחששתי מהם, אבל עד מהרה השתלבנו כולנו ולא היו הבדלים בינינו. רק אז הרגשתי שסוף סוף נקלטתי בארץ.

כשסיימתי את בית הספר התיכון התגייסתי לעתודה האקדמית, למדתי באוניברסיטה והתגייסתי לחיל המודיעין בדרגת קצונה.

הזוית האישית

סבתא שרה בוני: היה מעניין ומרתק להיות עם נכדתי ולספר לה על עברי ועל מושגים שהיא לא הכירה. הייתה גם חוויה של יצירה משותפת וחיזוק הקשר בינינו.

מילון

צנע
תקופה שבה נקצבו כל המצרכים למשפחה על פי גודלה

ציטוטים

”ואהבת לרעך כמוך“

הקשר הרב דורי