מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייה ויצירה: Drama with Mama

ציפי ואיתמר במהלך העבודה המשותפת
ציפי כפעוטה
ילדות בניו יורק, חינוך לציונות, התחברות והתקדמות דרך משחק בהצגות וקליטה משפחתית ומקצועית בארץ

שמי ציפי סידר. נולדתי בברוקלין ניו יורק, ביום חמישי לנובמבר בשנת 1942, בתקופה קשה ליהודים. הייתי ממש ילדה אמצעית-–סנדוויץ: אחות מרים שש שנים מבוגרת ממני, אח מרדכי, חמש שנים מבוגר ממני ולאחר עוד שש שנים נולד אחי הצעיר גייקי. מההתחלה הייתי הדבק במשפחה. אימא שלי נולדה בישראל וליבה נשאר שם, אני בטוחה! אבא שלי נולד בפולין והשאיר את כל זה מאחוריו. לאימא שלי היה עולם עשיר של אמונה, אהבה ושירה. אבא שלי היה איש חזק ומלא חן. הוא אהב לעבוד קשה  ואהב לשחק כדור, לרכב על אופניים, להקשיב לאופרה ללמוד תורה מאנשים מלומדים.

חוויה טראומטית מהילדות שלי היא שאבא שלי קנה בית גדול ויפה בשכונה בQueens בניו יורק, שנקראת Forest Hills Gardens . היה אסור ליהודים ולשחורים לגור בשכונה היפיפייה והאקסקלוסיבית הזאת. קראו לנו יהודים מלוכלכים. שמו שלט למכירה בגינה שלנו. הרביצו לאחי הקטן ג'ייקי. ידעו שאנחנו יהודים כי היינו משפחה דתית, ולא ניסינו להסתיר את זה. לא הבנתי מה עשינו, למה לא אוהבים אותנו. לא היו לי חברים בשכונה. הצטרכתי ללכת קילומטר לשכונה אחרת בכדי להגיע לחברה שלי וגם לבית הכנסת, אני עד היום כל כך נהנית מכל השכנים שלנו ומהעובדה שילדי יכלו לצאת החוצה ולשחק עם הרבה חברים, כל הזמן. זה תיקון משמעותי עבורי.

ציפי בילדותה

תמונה 1

 

 

מגיל 10, כל קיץ ביליתי במחנה מסד א', שם חייבו אותנו לדבר אך ורק בעברית. רוב הילדים לא התמידו ולא הצליחו. מפני שתמיד השתתפתי בהצגות ובטקסים בשפה העברית, למדתי לדקלם בעברית ולהפנים את השפה. גם אמא שלי נולדה במאה שערים בירושלים, ושמעתי קצת עברית ( וגם יידיש) בבית.

גיליתי את הבמה, והבמה גילתה אותי מגיל צעיר מאוד. אני בטוחה שהעובדה שכל חיי המקצועיים עבדתי כבמאית, מורה לדרמה יוצרת, ומטפלת בפסיכודרמה ודרמה תרפיה, בא מהתשוקה התמימה שלי לתאטרון מגיל צעיר. במחנה הזה  למדתי הרבה שירים ישראליים ומושגים ציוניים ועל ההוואי בישראל. החלטתי 2 החלטות משמעותיות בגיל צעיר: 1. שאני רוצה שישה ילדים. 2. אני רוצה להקים את משפחתי בישראל.

ציפי בילדותה

תמונה 2

בקיץ, במחנה פגשתי חברים שהם חברים שלי עד היום, רובנו עלינו ארצה, ואנחנו בקשר חם ונפלא ומתמיד. אירוע משמעותי במחנה מסד היה שקיבלתי את התפקיד הראשי – מירה'לה– בהצגה "המכשפה". החוויה הזאת חרוטה בליבי עד היום! ההצגה היתה כל כך מוצלחת שהחליטו להזמין את כל ההורים וכל מחנה "מסד ב" להופעה שנייה. ההורים שלי וסבא שלי באו לראות את ההצגה. ומאוד מאוד התרגשו, אפילו בכו. זאת הפעם היחידה בחיי שחוויתי את אבא שלי בוכה. אבא שלי היה איש שהפגין כוח ושליטה.

ציפי מופיעה בהצגה

תמונה 3

אבח היגר לבד לארה"ב בגיל צעיר ובנה את עצמו מאפס. לא הייתה לו פרוטה, בכדי להתפרנס הוא עבד כמאגרף. הוא ישן בחנות של הקצב היהודי בשכונה בה הוא גר ולמד איך להיות קצב. היה לו קשה כי כל מקום עבודה שהוא חיפש רצו שהוא יעבוד בשבת. הקצב הציע לו להיות שוליה אצלו בחנות. די מהר הוא למד את המקצוע והוא בנה עסק כאטליז והפך להיות איש עסקים מוצלח. כל חיי לא ראיתי אותו מבזבז פרוטה – אפילו בולים הוא היה מוריד ממכתבים שהוא קיבל, דרך אדים. הוא אף פעם לא קנה בול בדואר, גדלתי עם בולים משומשים בתוך מעטפה. הכוח שהוא השקיע בהישרדות אף פעם לא עזב אותו, הוא לא הביע רגש ולא פרגן למחמאות, חוץ מהאירוע הזה. אני יודעת שהוא בכה כי אימא לא הפסיקה לספר לי.

ציפי מופיעה

תמונה 4

זאת היתה חוויה מיוחדת לאימא שלי, שנולדה בישראל – לראות את הבת שלה הקטנה עומדת על במה ומציגה ושרה בעברית, לשון הקודש. כשאני פוגשת אנשים היום שהיו במחנה מסד, הם עדיין זוכרים אותי שרה על הבמה את השירים האלו:

"אנשים טובים שמעו לי,

צערי עמוק כים..

בודדה אני, עזרו לי.

יתומה אני בלי אם.

אן אפנה, למי אקרא?

גם אבי הלך למרחקים,

אין שומע, אין עזרה.

אין כוכב לי ממרום

 

בן פרחים, על תל ניסע.

צומחת ערבה

לילה ליל אותי כיסה,

וגם אותי עזבה

לילה ליל אותי כיסה,

וגם אותי עזבה

מתה אמי, עלתה לרום.

הלך רחק אבי.

הגד כוכב לי ממרום

מעיין יבוא עזרי.

הגד כוכב לי ממרום

מעיין יבוא עזרי"

כל חיי ההורים שלי לא שכחו איך הילדה הקטנה על הבמה גרמה לכולם לבכות. באותה שנה בפסח, לקחתי את המנגינה של השיר השני ששרתי, ושרתי "מה נשתנה" לפי המנגינה. הניסוח הזה הפך להיות חלק חשוב של ליל הסדר. ועכשיו, עד היום, הבת שלי, דליה, גם שרה את זה. עכשיו יש מורשת של שירים מסבא שלי וגם ממני. לפני שנה היה כנס של בוגרי מחנה "מסד" (מספר גדול ומרשים של עולים מארצות הברית בזכות מחנות מסד!)  וכולם זכרו את מירהל'ה, ואת המכשפה הרעה. וכולם ידעו לשיר את שני השירים המקסימים האלו.

אני חושבת שזאת הייתה ההקדמה שלי לחיבור שלי לציונות ולעלייה לארץ ישראל. המורה לדרמה במחנה שיכנע אותי ללמוד בבית ספר תיכון "ישיבה דפלטבוש". הוא אמר "תבואי לפלטבוש, ואני אשים אותך על הבמה." ובאמת בכל ארבעת השנים של תיכון היה לי תפקיד ראשי בחמש הצגות. הצגה אחת הייתה בשנת 1956 בשנת מבצע סיני וכל הכסף מההצגה הושקע לקניית אמבולנס למד"א. בבית ספר הזה דיברו עברית. היו הרבה מורים מארץ ישראל ולמדנו הרבה ציונות. (בבית כנסת שלי היום ,יהודה הלוי, במושבה הגרמנית בירושלים, במקרה, יש למעלה מ-15 אנשים מגילאים שונים וכולנו למדנו בבית הספר הזה).

כשסיימתי תיכון נסעתי עם תכנית קיץ Summer Institute לביקור בישראל למשך שישה שבועות, אבא שלי לא רצה לשלוח אותי אבל לא הייתה לו ברירה. אימא שלי הייתה מאושרת  – אפגוש את הקרובים והשורשים שלי בישראל. הפכו את הכיתות לחדרי שינה של פנימייה בגימנסיית רחביה ושם ישנו. בקיץ הזה לא רק שגיליתי את השורשים שלי בישראל, גיליתי את עצמי כישראלית. פגשתי עשרות קרובים במאה שערים, בשכונות אחרות ירושלמיות, בבני ברק, ובחיפה .לכולם אמרתי "אני חוזרת", אף אחד לא האמין לי. באוטובוס בסיורים רפי המדריך הנפלא (ז״ל) לימד אותנו את כל שירי ישראל. אני תמיד אהבתי לשיר. אבל עכשיו למילים הייתה משמעות. הרגשתי שלמה בפעם הראשונה בחיים שלי. הייתי מאושרת. הייתי מחוברת. זה היה קיץ שפתח דלתות לעתיד שלי.

באוניברסיטה למדתי תיאטרון, לא מפתיע! גם הכסף שהרווחתי כבמאית מימן את הנסיעה שלי לארץ אחרי שקיבלתי את התואר ראשון שלי. נסעתי לישראל לארבע חודשים, גרתי עם עוד שלוש חברות ברחוב הפלמ"ח 40 בירושלים. אמרתי להורים שלי שהאיש שיהיה בעלי נמצא בישראל. שוב הבטחתי לכל הבני דודים שלי שאני אחזור.

חזרתי לארה"ב כדי להיות מדריכה לדרמה במחנה יבנה. לא שכחתי את החלום שלי לחזור לארץ. בתאריך 13 למאי נסעתי לשבת אצל בן דוד שלי, אני זוכרת שכשהוא עבר לגור בעיירה הקטנה שלו Morristown. New Jersey. אמרתי לו "מי גר במוריסטאון??? " מסתבר שבחור מקסים, מעניין, אמיתי, חכם ומיוחד בשם Howie Cedar (חיים), היה שכן שלו. נפגשנו בשבת אחרי הצהריים. מסתבר שגם הוא היה בישראל באותה תקופה בה אני הייתי. דיברנו רק על החוויות שלנו בישראל. בעצם, ישראל הייתה השדכן שלנו. חיים למד רפואה ב School N.Y.U. Medical. אני עבדתי כעובדת סוציאלית שמונה רחובות מבית הספר של חיים. נפגשנו כל יום.  התחתנו במרץ 1967. המקהלה זמיר, שבה שרתי כטנורית, שרו בטקס נישואים שלנו, במלחמת ששת הימים, שלושה חודשים אחרי החתונה, חיים עזב את הבית ספר לרפואה ואני עזבתי את העבודה שלי בכדי להתנדב בישראל. תכננו לטוס עם המקהלה. עד שקבלנו את הדרכונים שלנו, המלחמה הסתיימה ולא נסענו. התחלנו לתכנן את העלייה שלנו ובט״ו באב בשנת 1973 עלינו לירושלים עם שני ילדינו יוסף בן חמש ודליה, בת שנתיים וחצי. גרנו במרכז קליטה לכמה שבועות ואז עברנו לשכונת נוה שאנן – כפר קטן וחמוד בתוך ירושלים. במלחמת יום כיפור נסעתי עם המקהלה של האקדמיה למוזיקה ע״ש רובין כדי לשיר לחיילים ולשמח אותם. בהופעות האלו אני גם הופעתי כמדברת מהבטן. הוצאתי כמה חיילים ועשיתי מהם בובות והם הצליחו להגיד לחיילים בקהל כל מה שהצטרכו לשמוע. למרות שלא היו ביצים במכולת, אספתי עוגות משכנות ואפיתי עוגות לחלק לחיילים. זו הייתה קליטה משמעותית ובלתי נשכחת!

העבודה הראשונה שלי הייתה כמורה לדרמה יוצרת באגף הנוער של מוזיאון ישראל. בנוסף, עבדתי עם פסיכולוגים בשיכון בכדי לעזור למשפחות נזקקות. עשיתי דרמה יוצרת בכדי לעזור להם לרכוש בטחון עצמי, דימוי עצמי חיובי, יכולת הבעה, חיבור לרגשות שלהם ושל אחרים ולפתח עולם דמיוני עשיר ומפתח. עברנו לשכונת בית וגן. תוך שש שנים נולדו לנו ארבעה ילדים: נועה, יואב, יונתן ודניאל. עבדתי גם בפרויקט מיוחד בבית הספר נוה עציון להקל על המעבר מגן לכיתה א׳ דרך דרמה יוצרת. במוזיאון בקשו ממני להחיות תערוכות דרך הדרמה. ובתפקיד הזה הבנתי שילדים מצליחים יותר בקלות ללמוד ולהפנים ולזכור חומר חדש שלומדים  בצורה חווייתית. ״דרמ״ ביוונית זה לעשות. ובאמת דרך עשייה, פעולה והמחשה הילדים מפנימים את החומר ומשתתפים בשיעור למידה עם אנרגיה אחרת. כל זה הביא אותי ללמד במכללה למורות ״אפרתה״ בנושא איך להשתמש בדרמה ככלי חינוכי בכיתה. כשששרת החינוך דאז דרשה תואר שני לכל המנחים בחינוך גבוה, למדתי פסיכודרמה לתואר שני. מאז, אני מטפלת בפסיכודרמה. עבדתי בבית החולים שערי צדק, ביד ושם, ביד שרה, בעזר מציון, במלבב ובבתי ספר כפסיכודרמטיסטית. יש לי קליניקה פרטית בתוך ביתי. במשך השנים העברתי  עשרות סדנאות לצוותי בתי ספר. המשכתי ללמד במכללת אפרתה, איך להעזר בפסיכודרמה ודרמה יוצרת ככלי טיפולי וחינוכי  בכיתה. פיתחתי שיטות לימודיות לכל הגילאים ובמיוחד לחינוך מיוחד. עד היום אני רואה את השימוש בדרמה בכיתה כשליחות לפתח חינוך אינטראקטיבי בעידן של המסך שמשתלט על התקשורת הבין אישית. פסיכודרמה היא כלי עצמתי והעבודה שלי נותנת לי הרבה סיפוק. לימדתי פסכודרמה במכון ליצירה והבעה במכללת ירושלים. היום אני מתנדבת לעמותת קובי מנדל ועושה קבוצות של פסיכודרמה עם אמהות שכולות. אני ממשיכה לעבוד  בהתנדבות עם כיתות ז׳ בבית ספר אור תורה ברמות. אני אומרת לבנות: "כל השבוע אתן כמו תזמורת. יש תוים – הטקסטים, ויש  מנצחת, המורה. אני רוצה ללמד אתכם איך להיות להקת Jazz: ככה תרגישו את הקצב והדינמיקה. מתי אני מישהי אחרת: יוצרים מוזיקה נהדרת כשמתחברים ומתקשרים עם האחרות. העבודה שהביאה אותי לפני קהלים בארץ ובארצות הברית הייתה עם תאטרון בובת ״בימדף״. הצגנו הצגות חינוכיות על חגים ונושאים יהודיים חינוכיים. כך גם זכיתי לקבל את הבמה שכל כך אהבתי כשחקנית ומדברת מהבטן. הפנסיה שלי אפשרה לי לעבוד עם כל מיני אוכלוסיות. אני עובדת עם דור שני  לשואה. הפסיכודרמה עוזרת להם לספר את הסיפור של הוריהם. העבודה ב'מלבב' היא עם אנשים שסובלים ממחלת האלצהיימר, היא העבודה המאתגרת ביותר היום עבורי.

ציפי בעבודתה

תמונה 5

יש לנו 23 נכדים מכל הגילאים. כל ששת ילדינו עובדים קשה במקצועות שהם אוהבים. כולם אנשים שתורמים לחברה אני מאד גאה ברגישות, נתינה, ערכים וחוש הומור של כל אחד מהם. יוסף במאי קולנוע. אשתו ורד הייתה עיתונאית, הכישרון שלה בכתיבה הביא אותה להמשיך לכתוב כסופרת ומתרגמת וללמד בתיכון על אושר ההיסטוריה והשפה שלנו. דליה גם מטפלת בפסיכודרמה ובשילוב אומנויות. היא מפיקה תאטרון בעיר אפרת ואחראית על עמותת ההורים בבית ספר עשה חיל אפרת. בן זוגה, נפתלי, עושה חיל בבנק הפועלים כיועץ השקעות. נועה עובדת ועושה מחקר במשרד הבריאות ובן זוגה עזרא הוא אח בחדר מיון בבית החולים הדסה. הוא מנגן בלהקה ומתעסק באדריכלות ואומנות בתשוקה רבה ליצירה..  יואב עובד סוציאלי עם התמחות בטיפול מיני וטיפול לאנשים עם מגבלות. אשתו, עינב, מחנכת נפלאה ומיוחדת בכיתות ז׳ח׳. יונתן מוזיקאי, מורה למוזויקה בישיבה תיכונית וגם גורם להרבה ילדים לאהוב לנגן בפסנתר. הוא מנגן לתאטרון פלייבק ומלווה הרבה זמרים, הוא גם מלחין יצירות נפלאות. מירב אשתו היא רקדנית וכוריאוגרפית נפלאה. דניאל מורה דרך עם דרך מיוחדת משלו, ואשתו טלי מתרגמת וקבלה את הדוקטורט שלה בפרגמטיקה מבר-אילן. כולם הורים מסורים ומעבירים את הערכים של כבוד, נתינה לאחרים וקבלת הכל עם חוש הומור. חיים, בעלי, מדען דגול עם שם בין לאומי. אני גאה להיות אשתו של איש שתרם כל כך הרבה לגילוי הסודות של הביולוגיה והבנת המדע הבסיסי. וגאה להיות אימא וחמות של אנשים מקוריים, יצירתיים, צנועים ומעניינים. כל הצעת עבודה שקיבלתי במשך כל השנים, אמרתי: ״אני לא יכולה״. בעלי עודד אותי ואמר לי: ״לכי על זה. את יכולה״. בלעדיו הייתי נשארת מורה לדרמה בחוגים לילדים. המקצוע מצא אותי בתהליך מאתגר ומעשיר. בעלי עזר לי להרגיש נוח ובטוחה בשליחות שלי. והחשוב ביותר: כל הילדים שלנו רוכבי אופניים מדהימים כמו אבא שלהם!!

אני מאחלת לילדינו המקסימים שהצלחתי להעביר לכם את השליטה והכוח של אבא שלי והאהבה ונאמונה של אימא שלי והצורך ביצירה, חוויה, אתגר, גמישות וספונטניות שלי, ואת הסקרנות לידע והבנת סוד ועומק החיים של אבא שלהם. והעיקר שיאהבו את המקצועות שבחרו ושיהיה להם סיפוק מעבודתם. שהתשוקה שלהם לתרבות ויצירה והתחדשות תמשיך ותעבור לדור הבא.

אני מאחלת למטופלים שלי שיהיה להם כוח ואומץ להתמודד ולממש את ה״כן״ שלהם. אני מאחלת לכל התלמידים שלי שיאמינו בתהליך וינסו לחדש ולהתחדש. אני מאחלת לנכדים שלי את כל מה שאיחלתי לאלה שאני עובדת איתם. העיקר שיאמינו בעצמם וימצאו דרכים לחיים משמעותיים ושתמיד יהיו מעניינים ומעוניינים. ושימשיכו את הדרך של הוריי באמונה, אהבה, כוח והצלחה. מקווה שכולם יתרמו למדינה היקרה שלנו ולעם הנפלא שלנו.

עץ המשפחה שלי

תמונה 6

אקרוסטיכון של ציפורה:

צ – צריכה צומי ויצירה

פ – פעילה ,פרועה, פה גדול, פורסת כנפיים

ו – ורבלית, ורואה את העולם בוורוד

ר – רוצה לרצות, ראש גדול, רומנטית

ה – הרמוניה חשובה לה לא רק בשירה, אלא גם בחיים.

 

א – אוהבת אסתטיקה, אוכל, אהבה ואמת

ס – סורי תמיד בליבה, סובלת מחוסר בטחון, סיבה למסיבה תמיד מוכנה, סיסמא: Trust the Process

ת – תומכת באחרים, תמיד עסוקה ויוצרת

ר – רצה, רצה, רצה

 

אקרוסטיכון של איתמר המתעד: 

א – אני אוהב לשחק במחשב ולקרוא ספר, ואני אמיתי

י – יכול לעשות הרבה דברים: כמו מצגת

ת – תמיד אשאר נמוך, ותמיד אאמין בעצמי

מ – מופנם, מכני, מעניין

ר – רוצה להיות גבוה

 

ה – הרבה אחים ובני דודים, והרבה סבתות

ל – לא אוהב אנגלית ולא אומר לא!

ל – לומד לקראת הבר מצווה

הזוית האישית

סבתא ציפי והנכד איתמר במהלך העבודה המשותפת

תמונה 7

סבתא ציפי: איתמר, אני שמחה על ההזדמנות לפגוש אותך כל שבועיים בערך ולספר לך סיפורים מחיי. מאוד התרגשתי להזכר בחוויות מחיי ולחלוק אותם איתך. לא קל להכיר אותך ואני מרגישה שנוצר קשר מיוחד דרך המפגשים האישיים האלו. תמיד נהניתי מהתגובות שלך בחימומים של המנחה דליה (אימא שלך), בדרך השקטה שלך והתקרבנו. גם ממש התרשמתי מהמיומנות שלך במחשב, למדתי הרבה ממך. הלוואי שיכולתי לעבוד עם המחשב כמוך.

איתמר: אני מאוד נהניתי לעבוד איתך בקשר הרב דורי והיה לי מאוד נחמד שסיפרת סיפורים על הילדות שלך. ואני מקווה שנמשיך ליהנות ביחד. הופתעתי ללמוד שהיה אנטישמיות בניו יורק. אני שמח שבחרת לעלות לארץ. ואני מקווה שנמשיך להינות ולספר סיפורים אחד לשני.

 

 

מילון

subway
רכבת תחתית

מאה שערים
מאה שערים היא שכונה חרדית ותיקה במרכז ירושלים, בקרבת מרכז העיר והעיר העתיקה. זו אחת השכונות היהודיות הראשונות, שנבנו מחוץ לחומות ירושלים העתיקה. (ויקיפדיה)

פיתומות
פיתומות היא אמנות שמבוצעת על ידי "פיתום" בעל שליטה מיוחדת בקולו, ש"מדבר מן הבטן" ואינו מזיז את שפתיו. הפיתום משתמש פעמים רבות בבובה שאת שפתיה הוא מניע בעזרת ידו, כדי ליצור אשליה שהבובה היא זו שמדברת. אשליה זו נוצרת בעקבות אפקט הלכידה החזותית (Visual capture) של מערכת הקשב, שבה הנטייה לאתר באופן חזותי את המקור של צליל מסוים יכולה ליצור נטאי שיוביל לתפיסה בלתי מדויקת של המציאות. במקרה זה מקור הקול מיוחס על ידי הקהל לבובה במקום לאמן. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני מאחלת למטופלים שלי שיהיה להם כוח ואומץ להתמודד ולממש את ה״כן״ שלהם“

”כל הילדים שלנו רוכבי אופניים מדהימים כמו אבא שלהם“

הקשר הרב דורי