מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל בן יוסף (רחמני) גרה ברחובות משנת 1975. נולדתי באירן (פרס) בשנת 1951 ובשנת 1952 כשהייתי בת 6 חודשים, עלינו עם הוריי יהודית שתחיה ועזיז ז"ל, לארץ. הוריי והמשפחה של אבא- דודים, סבא וסבתא תמיד היו ציונים ושאפו לעלות לארץ ישראל. הם דרשו להגיע ולגור בירושלים, עיר הקודש.

כשנחתנו בארץ, תנועת העלייה הסיעו אותנו, בלילה, למעברה ב"הר-טוב" ואמרו לנו שזה קרוב לירושלים.

במעברה גרנו במשך שנה וחצי בפחונים, שם נולד אחי אברהם. בחורף דלף גשם מהגג ובקיץ היה חם. התינוקות ישנו בארגזי תפוזים ובלילה הסתובבו בגבעות שועלים. התקופה הייתה תקופת הצנע. הביאו לנו תרנגולת בכדי שתטיל ביצים למחייתנו. לילה אחד טרף שועל את התרנגולת, המקרה זעזע את ההורים. אבי פחד "במצב כזה יטרפו גם את התינוקות שלי! חייבים לצאת מכאן". אבי החליט להתקדם, ולא להישאר במעברה, ויצא לבקש הלוואות ולחפש דירה וכך עברנו לגור בישוב תל מונד הצעיר. המשפחה גדלה ונולדה אחותי חנה (לימים זהבה) ואחי יצחק נולד שנה וחצי לאחר מכן. להוריי חשוב היה לקרוא לנו בשמות תנכיים- רחל, אברהם, חנה, יצחק. אלון, בן הזקונים, נולד בבת-ים שנים אחרי, אנו האחים, קבענו לו שם ישראלי.

את כיתות הגן עד כיתה ג' למדתי בישוב תל מונד, ביתנו היה בית של חדר וחצי עם מטבחון בו חיו 6 נפשות, מסביב לבית חצר, גינת ירק ועצי פרי. גידלנו גידולים מניבי פרי וירק לצרכים היומיומיים. אבא עבד בסלילת כבישים ואימא בקטיף תפוזים ואריזתם למשלוח לחוץ לארץ. קיבלנו עזרה מהסבא וסבתא ששמרו עלינו. הגישה לבתים הייתה בדרכי עפר והדרך שימשה לנו כמגרש משחקים, כי לא היו מכוניות. שיחקנו בקלס, 5 אבנים, תופסת, מחניים, קראנו ספרים, שיחקנו תאטרון, פירקנו צעצועים שקיבלנו כדי לראות איך הם פועלים. מאחר ורוב המשחקים היו בסביבת הבית הרגשנו חופשיים וטיילנו הרבה בשדות הירוקים. כל הילדים בסביבה למדו באותו בית ספר והקטנים למדו באותו גן. לכן ההכרות הייתה מאוד קרובה גם עם השכנים. "טוב שכן קרוב מאח רחוק" והעזרה הייתה הדדית.

ההורים דיברו אתנו בפרסית, שפת האם, ואנחנו ענינו להם בעברית, שלמדנו בגן ובבית הספר. ההורים למדו עברית באולפן, אך לקח להם יותר זמן לשלוט בשפה. ההתאקלמות בארץ הייתה קשה מאוד, ההורים עבדו קשה. היה צנע- חוסר במזון ואמי הציעה בשעת משבר לחזור לארץ המוצא- פרס.

היא סיפרה שאמרתי "אם אתם רוצים לחזור, אני אשאר בארץ בקיבוץ".

זו הייתה תקופת "מלחמת סיני" אבי גויס אני הייתי בת 6 וזכור לי שבערבים החשכנו את הבית בוילונות שחורים כדי שהאור לא יצא מחשש להפצצות ואבי חפר שוחות (תעלות) ששימשו במקום מקלט.

בכתה ד' העתקנו את מגורינו בשל פרנסה לעיר "יפו" לשנה אחת ואחריה עברנו ל-”בת-ים".

אבא למד מקצוע "צבעות". צבע בתים ומוסדות. אמי התקבלה לעבודה במשרד הביטחון – בניקיון והתקדמה לעבודה במזנון המשרד ושירתה את רוב שרי הביטחון. בבת-ים עברו עלי שנות נעורי בית ספר יסודי ותיכון, במקביל תנועת "הנוער העובד" וגם כמדריכת צעירים. בתקופה זו הייתי בת 16 והמדינה יצאה למלחמת הגנה על המדינה, "מלחמת ששת הימים".

אבי גויס ואמי כמובן עבדה במשרד הביטחון ונאלצה לשהות במשרד שעות רבות. האזעקות תפסו אותנו הילדים לבד בבית. אני, כבת הבכורה, אחיי היו באחריותי. ישבנו עם השכנים במקלט. בגיל 18 התגייסתי ל"צבא הגנה לישראל" ביחידת מחשב של חיל המודיעין. כמובן שבזמנו המילה מודיעין לא היתה שגורה בפינו, זו היתה מילת סוד- השתייכנו לחיל הקשר. שירתתי את המדינה שנה נוספת בקבע ובשחרורי למדתי את מקצוע "הנהלת חשבונות" (שהעסיק אותי עד יציאתי לגמלאות).

בשנת 1974 נישאתי לעמנואל בן יוסף ובעקבות המפעל שעבד בו עברנו לגור ב"רחובות" בה אנו חיים עד היום ובה הבאנו שלושה ילדים, בן ושתי בנות.

האושר והנחת שלנו מהילדים, ששת הנכדים והנכדה הם רוב חיינו, שנמשיך לחיות באושר, שגשוג, שמחה ושלום וכמובן הרבה בריאות לנו ולכל עם ישראל.

הקשר הישראלי שלי

עליתי ארצה בת חצי שנה עם הורי מפרס לארץ ישראל משאיפות ציוניות.

אבי שירת במילואים והזיכרון הראשון שלי הוא מלחמת סיני כשישבנו עם חלונות מוגפים בצבע שחור למנוע יציאת אור קלוש מהבית. בחוץ אבא חפר שוחות (תעלות הגנה מהפצצות).

זיכרון מגיל בוגר יותר הוא מצעדי צה"ל ברחובות תל-אביב.

המצעד כלל כיתות חיילים צועדים בגאווה במדים וכן כליי-נשק שצה"ל השתמש בהם כמו:

טנקים,  שיריוניות, תותחים, רובים ומטוסים חגו בשמיים ואנחנו המשפחה כולה עמדנו לצדיי הכביש שעות שמענו נאומי ראשי המדינה ושר הביטחון,  צפינו במצעד שנתן לנו הרבה גאווה כוח ועוצמה בל יתואר לתפארת מדינת ישראל.

בגיל 18 התגייסתי לצה"ל בגאווה רבה. בטירונות הוכשרנו להשתמש בנשק (רובים). למדנו עליהם גם תאוריה, קיימנו מסדרים, שמרנו במחנה ועבדנו במטבח הצהלי.

הוצבתי לשרות ביחידת המודיעין במדור המחשבים. הקלדנו הודעות שהגיעו מהקווים הקדמיים למחשב ועוד תפקידים חשובים.

צה"ל נשאר בליבי באהבה גדולה וכבוד רב, האהבה מונחלת לילדים ולנכדים.

הזוית האישית

במהלך התכנית חשתי גאווה להעלות את סיפור חיי ולספר אותו לנכדי אוהד.