מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עלייה והתיישבות

מארה והתלמידים
מארה ערב עליתה לארץ
סיפור עלייה- מרה ורשהאור

נולדתי בברלין שבגרמניה. כל ילדותי עברה כמעט ללא מפגש עם יהודים- המקום היחיד שבו פגשתי יהודים היה בית הכנסת שם היינו צריכים להקשיב לשפה שאנחנו לא מכירים במשך שעות ובנוסף היה אסור לנו לדבר אחד עם השני. זה היה עינוי, והלכתי רק כשהכריחו אותי. תחילה בבית הספר לא ידעו שאני יהודייה ולא הזכרתי שאני יהודייה כי פשוט לא שאלו אותי מה מוצאי. כשגילו שאני יהודייה הרגשתי כאילו "דבק" בי משהו זר לי מעין הרגשת בושה שהרי אני שונה משאר הבנות בבית הספר. בבית הספר הייתי התלמידה הטובה, וזה כנראה מה שהגן עלי מפני הצקות של תלמידות אחרות בנוסף המורים לא גילו שמץ של אנטישמיות( ברפובליקת וימאר הממשלה אסרה על הבעת דעות פוליטיות בבית הספר). בבניין שבו גרנו היו 4 ילדים אשר גרו באותו בניין ואחת מהילדות הייתה איתי באותה הכיתה. לאחר מכן משפחתה נתגלתה כנאצים נלהבים אך גם קודם הרגשתי איזו מין דחייה מוזרה מצד ההורים.

תמונה 1

 

 

 

 

 

 

 

הקהילה היהודית בברלין דאגה בין השאר לילדים היהודים- לבילויים בחופש הגדול. בין הבילויים היה מחנה יומי, שהתקיים בביתו של יהודי עשיר עם גינה עצומה, והוא נתן את הגנים לרשותנו- ארבעה מחנות: מחנה של נערים ומחנה של בנים קטנים, מחנה של נערות ומחנה של בנות קטנות ואף אחד לא הפריע בפעילותו לשני. פה הגיעה להכרתי ההבנה שאפשר להכיר ולחיות עם יהודים. שם גם הייתה ההתאהבות הראשונה שלי, בבן של בעל הבית. זאת הייתה נקודת מפנה בחיים שלי- זאת הייתה התחלת ההיכרות שלי עם היהודים, פגשתי שם כמה בנות שהלכו כל יום שישי לבית הכנסת, והן אמרו לי שמאוד נחמד שם- עושים קידוש ביחד עם החזן ויש מקהלה של נערים ששרה את התפילות, אז הלכתי איתן לבית הכנסת וממש התאהבתי ביהדות, וגם גיליתי את אהבתי למוזיקה שהרי הנערים היהודים שרו את שירי התפלה בבית הכנסת בצורה מדהימה ומרגשת – החזן שר בקול זמיר והם לוו בעוגב זה הייתה חוויה מוזיקלית שחקוקה בזיכרוני עד היום ובעקבות החוויה התחלתי לאהוב ללכת לבית הכנסת.

תמונה 2שם גם פגשתי לראשונה את המושג
"תנועות נוער", כל אחד בבית הכנסת היה בתנועת נוער כלשהי (כמו הבונים והשומר הצעיר) וגם אני נסחפתי עם הזרם והצטרפתי לתנועת הבונים. בתנועה התחלקנו לגדודים, אני הייתי בגדוד תל חי. בגדוד הייתה לנו מדריכה אשר הייתה "זורקת" לנו נושא לדיון ואלו תמיד היו נושאים מעניינים. בימי ראשון היינו יוצאים לטיול בטבע. מאורע זה שינה אותי מאז הפכתי להיות יהודיה נלהבת בעלת דעות ציוניות כיון שברגע שפגשתי יהודים התחברתי לדת.

לאחר שגמרתי את כיתה ח' אימי עמדה על כך שאלך ללמוד מקצוע, ולכן הלכתי ללמוד בבית ספר למסחר לפני שעליתי לארץ. בבית הספר למדתי אנגלית, חשבון, קצרנות והדפסה (קלדנות מהירה). לא סיימתי אפילו שנה בבית הספר מכיוון שאמרו לאמי שאין שום סיכוי שיהיה שימוש בחומר שלמדתי בבית הספר בגרמניה בעקבות האנטישמיות הכבדה שהחלה באותה תקופה.

הכנה לעלייה: ההכנה לעלייה הייתה בבית ספר מיוחד שהכין אותנו לעלייה בו למדתי אחרי כיתה ח' ואחרי בית הספר למבחן. שם לימדו אותנו עברית בצורה חזקה, יסודות הציונות ויהדות בצורה משמעותית. בבית הספר המורים היו בין השאר פרנץ' אולנדורף, שיותר מאוחר עבד באוניברסיטת חיפה, ויקותיאל פדרמן אשר בעתיד היה לבעלים של מלונות דן. אנו התלמידים אהבנו את המורים שלנו הם היו אנשים חמים וחכמים.

כדי לעלות לארץ היה צריך לעבור הכשרה במחנה מיוחד לנוער (עד גיל 17) שבסופו המדריכים יחליטו מי יעלה ארצה ומי שידחה. אני לא קיבלתי אישור לעלות לארץ ישראל כיוון שהמדריכים קבעו שלא הייתי מספיק חברותית ואכן אני הייתי תמיד שקטה ונחבאת אל הכלים. לאחר המחנה חזרתי לבית הספר כדי להמשיך ללמוד והמזכירה בלה (שבסופו של דבר הפכה לבלה פדרמן) שאלה אותי "מה את עושה פה?" אמרתי לה שהמדריכים לא אישרו אותי לעליה. היא כעסה מאד והרימה טלפון למי שהרימה והיא אמרה לי לחזור הביתה לארוז מזוודה וללכת למחנה הבא שכבר התחיל (המחנה היה ברידניץ). המזכירה הזאת הצילה אותי שכן אם הייתי נשארת בגרמניה הייתי כנראה מתה במשרפות באושוויץ.

אחותי ואימי נשארו בגרמניה. אבי נפטר ממחלה כשהייתי בת 8. אמי התאבדה לאחר כשנה מתחילת מלחמת העולם השנייה בעקבות המצב הנוראי והאנטישמי כלפי היהודים בגרמניה והיא נקברה בקבר ליד אבי דבר מאוד מיוחד שכן ביהדות בדרך כלל לא קוברים יהודים שהתאבדו בבית קברות כמו כל המתים אלא מחוץ לבית הקברות אך הרבנים בגרמניה החליטו לקבור את המתאבדים בתוך בית הקברות עם כולם. לפי דעתי היא עשתה דבר טוב שכן היא חסכה לעצמה את השואה והמוות האיטי והמייסר בה.

אחותי נראתה כמו גרמניה ארית, בלונדינית עם עיניים כחולות, והיא פשוט עברה את המלחמה בעיר קמניץ בגרמניה, ואף אחד לא חשב אפילו לשאול אותה האם היא ארית, אולם היא תמיד חששה שמישהו יזהה אותה ושיתפסו אותה. היא היגרה לאמריקה לאחר המלחמה והתיישבה שם, היא הייתה אמריקאית נלהבת.

אני עליתי לארץ באוניה שהפליגה יחד עם עוד שתי אוניות על קו טריסטה-חיפה. באוניות, שהיו מאוישות באנשי צוות איטלקיים, לא יכולנו ללכת לבד באונייה כי המלחים נטפלו לבנות (הם דחפו ידיים). תמיד הלכנו בזוגות. בהפלגה כמעט חצי מהנוסעים חלו במחלת ים והקיאו בלי סוף. בי זה לא פגע למזלי ואכלתי בנוסף לאוכל שלי גם את המנות של אלו שלידי.

תמונה 3

כשהגעתי לארץ הלכנו לקיבוץ אשר סודר לקבוצה שלנו מראש ושמו אשדות יעקב עם החברים מהתנועה שבה הייתי בגרמניה. הקיבוץ היה על גדות נהר הירדן חברי הקיבוץ שאבו מים מן הירמוך שהוא שלוחה של הירדן. אני מאד שמחתי להגיע ארצה למולדת האמיתית שהיא שלנו ולבית האמתי שלנו. מזג האוויר היה בהחלט מאתגר שכן בקיץ היה מאד חם ובחורף היה בוץ ולכלוך בשפע. בנוסף לכך היה השוני של הקדמה בארץ ישראל. בארץ לא היו שבילים ולא היו מים בחדר אלא במקומות מסוימים ושירותים משותפים, שונה מאד מאירופה שם הטכנולוגיה הייתה הרבה יותר מתקדמת. בנוסף לכך השוני בתרבות שכן התרבות והאנשים באירופה סגורים יותר מאשר בקיבוץ שם כולם חברים והרבה יותר פתוחים. כמו כן, החדר שלנו היה יחסית גדול מאשר מה שהיה לנו במחנה הכנה. אנחנו ציפינו למשהו דומה למה שהיה במחנה ההכנה (שם ישנו בתנאים יחסית צנועים- היה לנו מיטות קומתיים עם מזרנים פשוטים ולא כל כך נוחים לגב) אך חיכתה לנו הפתעה נעימה ביותר- חדר יפה מואר, חמש מיטות עם כיסויים יפים זהים, שולחן קטן באמצע ואגרטל עם פרחים.

תמונה 4העבודה בקיבוץ לא הייתה קלה, אך התרגלנו
אליה, והיינו שמחים וצוהלים מהמזל הטוב שנפל בחלקינו לעלות לארץ, שהרי אחרי חצי שנה היה את ליל הבדולח ואחרי עוד חצי שנה התחילה המלחמה (מלה"ע השנייה) וכל מי שנשאר בגרמניה נלכד שם.

בקיבוץ היו לנו מדריכים מעולים- הם לימדו אותנו עברית כל יום שעתיים ויהדות מכל ההיבטים השונים שלה.

אנו הנוער היינו עובדים יחד עם חברי הקיבוץ מהבוקר בזריחה עד ארוחת הצהריים. כל אחד עבד איפה שנתנו לו לעבוד, ואת זאת קבעו זאת לפי הדרישה לעבודה כך יכול היה להיות שיום אחד עבודה במטבח ויום אחר בשדה.

תמונה 5בגרמניה(עד היום) כל אדם היה צריך ללמוד
את המקצוע על בוריו לפני שמתחילים לעבוד בו ואולם בקיבוץ היית נשלח לעבודה ועושה אותה בלי ללמוד וזה עבד.

עבדתי במקומות רבים: ביום הראשון עבדתי במחסן בגדים של הנוער שם הייתי אמורה לנקות. המדריכה שלחה אותי לקחת סמרטוט, מטאטא ודלי ואני נדהמתי ממה שראיתי, ה"דלי" היה חצי פח (מיכל נפט) עם ידית, ה"מטאטא" היה קש מחובר בחוט סביב מקל והוא בקושי טאטא, והסמרטוט היה שק. אני לא הייתי רגילה לפרימיטיביות הזאת והחוסר באמצעים שהיה בישראל לעומת מה שהיה בגרמניה.

לאחר שלושה חודשים עבדתי בפרדס. הפרדס לא היה בקיבוץ והיינו צריכים לנסוע כל בוקר ברכבת או במשאית. בפרדס הייתי עובדת בגיזום, חשבתי שפרדס מקורו מהמילה paradise כלומר גן עדן ובדרך הקשה הבנתי שעבודה בפרדס היא בכלל לא כמו בגן עדן אלה קשה וחמה.

לאחר שנה עבדתי כבר במטבח , רוב הזמן קילפתי וקילפתי בלי סוף. תפוחי אדמה, חצילים, קישואים וגזר שאותו גם ריסקתי בפומפייה לסלט גזר חי עבודה משעממת להפליא, אך מישהו הרי צריך לעשותה. לאחר כמה חודשים במטבח שלחו אותי להביא אוכל לפועלים של אשדות יעקוב שעבדו בנהריים במפעל החשמל. מיד כשהגעתי למפעל ערכו לנו סיור והמדריך הסביר לנו בגאווה גדולה, את עבודת המפעל, שסיפק אז חשמל לרוב הישובים בארץ. לעומת הבנים שהתעניינו בטורבינות ובפעולתם, אני התרשמתי בעיקר מהסכרים על הירדן ועל הירמוך.

יום אחד השתהתה המשאית שהייתה אמורה להחזיר אותי למשק. עמדתי בחוץ וחיכיתי והשמש קפחה על ראשי. אחד הפקידים שראה את סבלי הזמין אותי להיכנס לבניין המנהלה. נכנסתי בשמחה והתיישבתי לנוח, ואילו הפקיד לא הסתפק בכך והציע לי כוס תה. התה שהביא לי הפקיד היה נהדר, הוא הזכיר לי את הבית בגרמניה והתה המשובח ששתינו בבית בימי הקור. באשדות יעקוב התה היה נורא שכן התמצית ששימשה לתה בדרך כלל לא הוחלפה ובאותה תקופה (1939) לא היה אפילו סוכר כדי להמתיק את הטעם. ולכן טעם התה המופלא שהביא לי הפקיד נצרב בזיכרוני עד היום.

עקרונית אני מתייחסת לרעיון הקיבוץ בצורה חיובית ביותר, וצר לי אל מה שקורה בקיבוצים היום. גם בתקופה ההיא לא תמיד מומש עיקרון השיתוף במלואו, אולי בקיבוצי השומר הצעיר, אבל באשדות יעקוב לדוגמא, לא היה מחסן בגדים המשותפים לכולם.

לאנשים אינדיבידואליסטים קשה יותר בקיבוץ ( ואני כזאת) לכן מבחינה זו היה לי קשה.

כל אחד הביא עמו מחו"ל ארגז עם חפצים אישיים, בגדים טובים, מצעים ומגבות, נעליים ומגפיים, שלא תמיד התאימו לתנאי הארץ. ארגזים אלה הוכנסו באשדות יעקב למחסן, ויכולנו להוציא מהם לפי צרכנו רק בעזרת מפתח שקיבלנו מאחראית על המחסן, בחדרים היו לנו בגדים הנחוצים רק לחיי היום יום. לא הייתי רגילה לרעיון זה- שאין לי גישה לחפציי האישיים (רעיון קיבוצי) שכן באירופה הייתי רגילה שלכל אדם יש רכוש ולעיתים קרובות הוא מוערך על פי רכושו ולעומת זאת בקיבוץ לא היה רכוש של היחיד דבר שלעיתים היה טוב ויצר שוויון ולעיתים היה רע. לדוגמא זכור לי מקרה בו חבר שחזר מהצבא הבריטי הביא איתו מכשיר רדיו לחדרו, אך הקיבוץ לא הסכים בשום אופן לאשר לו להחזיקו.

אחת החולשות הנוספות של הקיבוץ, לדעתי לפחות, היא כי הרוב הלא תמיד חכם- היה הרוב שקבע. לאחר כמה שנים של התנסות והתבוננות, נוכחתי שאת המוסדות והענפים הקיבוציים לא תמיד מנהלים האנשים החכמים והמתאימים ביותר לניהולם. מספיק שאדם יהיה עובד חרוץ ובעיקר מהיר (אפילו על חשבון האיכות) כדי שהוא יקבל משרת ניהול כלשהיא, למרות שלא היה בעל ידע או כישורים בניהול או ביחסו אנוש. אם מנהל העבודה לא היה "בן אדם" היה ממש לא נעים לעבוד איתו.

ערכנו כמה טיולים במשך השנתיים ששהיתי באשדות יעקב. טיול דרך עמק יזרעאל עד חיפה, טיול יפה בסביבות הכינרת, בנוסף ביקרנו בקיבוצים מסדה ושער גולן שאך זה נוסדו, ולקיבוץ עין גב הגענו בשייט בספינה. בזכות הטיולים השונים בארץ למדתי לאהוב ולהעריך אותה ולהדק את קשרי עם חברי הקיבוץ שכן ברוב הטיולים שרנו ועשינו פעילויות קבוצתיות ביחד.

תמונה 6

מסע העלייה שלי היה מאתגר ולא קל ואני שמחה שהדור בארץ לא צריך לחוות את הקושי ותחושת אי השייכות שאני הרגשתי בגרמניה ושמחה שהדור הצעיר לא צריך לחוות את הקשיים הרבים בארץ- עוני ומחסור.

מילון

הכשרה
הכשרה היא תהליך הכנתו של אדם להתיישבות בארץ ישראל על סמך הבסיס האידאולוגי הציוני-הסוציאליסטי. יש להבדיל בין ההכשרה בארץ ישראל, לבין ההכשרה בחו"ל, שהוותה בסיס לעלייה והתיישבות בארץ ישראל, בוצעה בעיקר על ידי תנועת החלוץ והייתה בשיאה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20.

ציטוטים

”ואני שמחה שהדור בארץ לא צריך לחוות את הקושי ותחושת אי השייכות שאני הרגשתי בגרמניה“

”אני שמחה שהדור הצעיר לא צריך לחוות את הקשיים הרבים בארץ- עוני ומחסור“

הקשר הרב דורי