מאגר סיפורי מורשת

בזמן מלחמת העולם השנייה הוריי שהיו זוג צעיר התפנו מעיר מולדתם קישנייב לרפובליקה מוסלמית בשם טז'יקיסטן שנמצאת במזרח ברית המועצות.

אבי שהיה מנהל בנק, במסגרת תפקידו עבר עם הבנק מזרחה מפחד הכיבוש הגרמני. הבנק הועבר לעיר הבירה שנקראה אז סטלינאבאד. לרשות העברת הבנק הועמדה רכבת מיוחדת ואבי הציע לכל משפחתו הענפה (11 אחים ואחיות שכולם היו נשואים אבי היה בן הזקונים) ולמשפחתה של אמי להצטרף. נענו להזמנה זו רק מיעוט שכלל את סבתי מצד אמי אחיינית אחת והורי אבי עם אחותו הרווקה כל היתר צחקו וטענו שהם סתם נוסעים, לצערנו הרב כולם לא שרדו את השואה.

בעיר זו אני נולדתי ושהינו שם בתנאים די קשים של רעב ומגורים כל זמן המלחמה. אחרי סיום המלחמה עברנו לבוקרשט בירת רומנייה. (אימא, אבא וסבתא) כאן אבי פגש בידידת נעורים שהגיעה מהארץ בתור שליחת העלייה. היות ואבי ידע עברית מבית הספר התיכון שלמד בו הוא צורף לצוות עלייה ב' שפעל בבוקרשט. יום אחד אבי הגיע הביתה והודיע בעוד יומיים עוזבים לארץ ישראל, אמי הייתה המומה מהמהירות שבה עליה לעזוב אבל אבא שכנע אותה שיותר לא יצאו אוניות מעפילים לישראל וזו ההזדמנות האחרונה שלהם לעלות לארץ. עלינו בשתי אוניות שהכילו 15,000 איש מספר עולים הגדול ביותר שעלה בבת אחת. שם האוניות  פאן יורק ופאן קרשט. כאשר האוניות התקרבו לחיפה שטו לקראתן משחתות בריטיות ואסרו עליהם לרדת לחוף.(בארץ היה מנדט בריטי) האוניות הובלו לאי קפריסין לאזור פמגוסטה שם הוקמו מחנות אוהלים לכל האנשים שהובלו לקפריסין.

אבא, אמא ואני במחנה המעפילים (שימו לב לאוהלים ברקע)

למחנה המעפילים היו מגיעים  שליחים מהארץ גם אומנים הגיעו להופיע, ההופעה שהייתה זכורה לכולם היא זו של שושנה דמארי לפני אלפי אנשים. כשהגענו לארץ מאוחר יותר ושאלו לשמי ענינו ז'אנה ואז פקיד העלייה אמר ז'אנה – שושנה ומכיוון שהוריי הכירו את השם שושנה דמארי הסכימו לשינוי ומאז זה שמי בישראל. ב-15/5/48 שהוא יום הכרזה המדינה הגענו מקפריסין לנמל חיפה. את פנינו קיבלו שליחי הסוכנות עם מיץ תפוזים וחיטוי של DDT. אני זוכרת את הענן הלבן שמילא את האוהל כחוויה וכך זה נקלט אצלי. הועברנו משם למעברה בקריית שמואל שליד חיפה. זו הייתה תקופת מלחמת השחרור והיו הרבה אזעקות. במעברה גרנו באוהלים לכן כשהייתה אזעקה אבי היה רץ איתי לשדה ונשכב עלי כדי להגן עלי. מאז שאני שומעת צפירה אני מגיבה באופן לא רציונלי כנראה זה זכר לאירועים בילדותי. עם סיום מלחמת השחרור עברנו מהמעברה לדירה בת שני חדרים אחת לנו ואחת לסבתי. הדירה הייתה ברחוב גוש עציון 7 בית עם שני חדרים גדולים מטבח פצפון ומרפסת. מה שהיה יפה שם הם הרצפות המעוטרות בקומה מעלינו גר רב עם משפחתו ובהול הגדול שהיה להם היה בית כנסת. הוריי היו ביחסים מצוינים עם הרב ומשפחתו אותם הכירו עוד בקפריסין (תיאור הבית נמצא בספר של יוכי ברנדס "גרעינים לבנים" מעמוד 119). סבתי שהייתה אחות עוד ברוסייה התחילה לעבוד בקופת חולים והייתה האחות הראשית של הסניף בשכונה שלנו אבא עבד בכל עבודה שמצא אמא ניהלה את הבית. דיברתי בבית רוסית רק כשהתחלתי ללכת לגן למדתי עברית. היה לי מאוד נחמד בגן ואני עדיין זוכרת את שם אחת הגננות הדסה.

פורים בגן הדסה ואני מלכת אסתר

בגיל שש התחלתי בית ספר בשם צפרירים שהיה בשכונה כל ילדי השכונה הלכו לאותו בית ספר שהיה במרחק די סביר מהבית אחרי הצהריים התאספנו כולם בחוץ ושיחקנו בקלאס, חמש אבנים, קפיצה על חבל, מחבואים, מחניים ועמודו. אחד הכייופים שלנו היה לרוץ אחרי מחלק הקרח וכשהוא היה חוצה את בלוק הקרח לשניים עפו שבבים אותם היינו מוצצים במקום קרטיב של ימינו. הלכנו לבית הספר ברגל כל החברה מהשכונה. לכיתה א' קיבלתי מסבתי ילקוט מעור ששימש אותי לכל שנותי בבית ספר. למדתי בו עד כיתה ד' כי אחר כך עברנו דירה לשכונה אחרת הדר הכרמל ברחוב הרצליה 34 אני מציינת את מספר הבית כי הוא בית שנבנה בסגנון מיוחד והוא בית לשימור ועברתי לבית ספר הגפן. בבית ספר הגפן למדתי עד כיתה ח'. היו לי שם חברות מאוד טובות וקראנו לעצמנו השישייה.

בפורים אחד תפרנו לעצמנו תחפושות של פירות שונים וצלם שעבר ברחוב צילם אותנו וכך נשאר לנו מזכרת 

בימי העצמאות היה בחיפה אירוע שקראו לו חג המחולות כל בתי הספר היו יוצאים לרחוב הראשי והיו רוקדים במעגלים ריקודי עם בתלבושות מיוחדות

אחרי כיתה ח' התחלתי ללמוד בתיכון חדש שהיה מול הבית (היום מוזיאון חיפה) ושמעתי את הצלצול בבית. כל חברותי וחבריי היו הולכים לאימא שלי כשנזרקו מהכיתה. יחד איתי למדו כל חברותיי מבית הספר עממי (השישייה) ויצרתי עוד חברויות עם  בנות ובנים אחרים. למדתי במגמה ביולוגית. מהתיכון יש לי רק זיכרונות טובים עם סיום התיכון התגייסנו כולנו לצה"ל גם הבנים וגם הבנות עשיתי טירונות בבה"ד 12בצריפין יחד עם חברותיי מהתיכון שרתתי בחייל חימוש בבסיס כורדני שליד קריות בחיפה.

כשהשתחררתי אחרי שנתיים החלטתי ללמוד ביולוגיה מכיוון שלא הייתה פקולטה לביולוגיה בחיפה נסעתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. גרתי בשנה ראשונה עם חברה בחדר שכור בבית המעלות. בשנים הבאות שכרנו דירת סטודנטים בקטמונים. הלימודים היו רציניים מאד עם דרישות מאד גבוהות. מחיפה הייתי מגיעה עם הרכבת לירושלים שהייתה עושה את הדרך בכמעט 4 שעות. היא הייתה  כל כך איטית שהיו קופצים ממנה קוטפים פרחי בר(עוד לא היו מוגנים)ועולים בחזרה לקרון. עם גמר לימודי התואר הראשון בירושלים חזרתי לחיפה וברגע שנפתחה פקולטה בטכניון נרשמתי ללימודי התואר השני. בשבועות הראשונים ללימודים הוזמנתי על ידי חברה חדשה שהכרתי למסיבה בביתה שם הכרתי את רמי גבאי מהנדס אלקטרוניקה עתודאי ששירת בבית ספר הטכני של חיל האוויר בקרבת חיפה. ב-8/1/1974 התחתנו במועדון הסגל בטכניון בחתונה קטנה כי התקופה הייתה אחרי מלחמת יום כיפור וחלק מהחברים שלנו היה עדיין מגויס. ביתנו הראשון היה במעונות הסגל בטכניון אותם אנחנו חנכנו וכאן נולד בננו הבכור ב24/10/74 ובשמו בישראל הוא ארז (אבא של נועה) ביתנו השני היה ביזרעליה שכונה צעירה שרק נבנתה כאן נולדו שני ילדינו אלון ומאיה.

הזוית האישית

שוש: נפגשנו במסגרת בית ספרית קבוצה של סבים, סבתות, נכדים ונכדות בהדרכתה של אתי. היה מאוד מעניין ומפרה, מכיוון שרוב הדור המבוגר פחות או יותר אותו מחזור, אחד שלים בסיפוריו את השני. לכולנו זיכרונות מימיה הראשונים של המדינה, כולנו חווינו חוויות דומות, היה נעים להיזכר. במיוחד זכורה לי הפגישה בחנוכה שהייתה מיוחדת ומרגשת.

נועה: נהניתי מאוד ממפגשי הקשר הרב דורי ואני חושבת שזה היה חשוב וחיזק את הקשר שלי ושל סבתא. למדתי דברים רבים מהעבר של סבתא באופן אישי ובכלל למדתי להכיר טוב יותר את הדור שלה במפגשים גם אני חידשתי לה הרבה דברים בקשר לדור שלנו היום.