עלייה, ההחלטה הגורלית של מרים

מאת: ליליה לייבוביץ (קוגן)

ארץ לידה: בלרוס - Belarus

מנחה: זוהר ברגר

שם המורה: מיכל רוזנשטיין

שם ועיר בית הספר: ישראל - Israel - קריית אתא - גבעת טל יסודי

תאריך פרסום: 20 באפריל 2020

נושאי הסיפור: אהבה בית ומשפחה הגשמה עלייה

זהר ברגר עם סבתא לילי

משפחתי ואני מעט לפני העלייה לארץ ישראל

החלטה אמיצה ונחישות של אשה אחת , משנה את החיים של המשפחה לדורות

שמי לילי לייבוביץ, שם משפחה קודם הוא קוגן. נולדתי בתאריך 7/5/1959 במינסק, עיר הבירה של בלארוס להוריי, מרים ואיסק. אני נולדתי שנה וחודשיים אחרי אחותי הגדולה פולינה.

הוריי איסק ומרים, שרדו את מלחמת העולם השנייה, חזרו למינסק, הכירו שם והתחתנו בשנת 1956.

אני רוצה לספר על עשור בחיי שהתחיל בשנת 1970.

בשנים אלו התחילו לתת ליהודי ברה"מ אישורים לעלות לישראל. משפחתנו קיבלה אישור בספטמבר 1973 והתחלנו להתכונן לעלייה. אמי הייתה הכוח המניע. למרות הקשיים הצפויים, היא רצתה שאנחנו, הבנות נבנה את חיינו בישראל.

פתאום שמענו שבישראל פרצה מלחמת יום כיפור. כל חברינו וקרובינו במינסק נבהלו מאוד. אמרו לאמא שלי: "לאן את לוקחת את המשפחה? למלחמה?" אבל היא הייתה בטוחה שישראל תנצח. היא השיגה את מפת ישראל וניתחה את המצב בגבולות ואמרה לכולם שישראל תנצח.

בנוסף, בתקופה ההיא , ברגע שהגשת בקשה להגר, לא הייתה דרך להתחרט כי כבר סומנת על ידי השלטונות כבוגד במולדת הסובייטית ולא היית זכאי לחיות בה ככל אזרח.

וכך בתאריך 4/2/1974 עלתה משפחתי לישראל. הייתי אז בת 15 ולא ידעתי עברית ולא ידעתי כמעט כלום על ישראל ועל יהדות כי חיינו מאחורי מסך הברזל במדינה קומוניסטית אנטי-דתית. במינסק נשארו כל החברים שלנו והמשפחה המורחבת והיינו בטוחים שלא נפגוש אותם שוב אף פעם. (רק אחרי התפרקות ברית-המועצות פגשנו את משפחתנו המורחבת, כאשר גם הם הגיעו לישראל בשנות ה- 90 )

אני רוצה לספר על הקליטה שלי בישראל במבט הכי אישי שאפשר.

קיבלנו מהסוכנות היהודית חדר עם מטבחון ושירותים באכסניה בשכונת הדר בחיפה. אחותי ואני נשלחנו ללמוד עברית בכיתת עולים בבית ספר בקרבת מקום. המורה החליטה שצריך לשנות את שמי לשם עברי וביקשה לקרוא לי לילך במקום ליליה ולאחותי פנינה במקום פולינה. היום אני חושבת שהכוונה הייתה טובה, אך בפועל זה הפריע לי מאוד כי הכל היה לי חדש ושונה ורציתי שלפחות השם שלי ישאר כמו שהיה תמיד.

כשנגמרה שנת הלימודים והתחיל החופש הגדול, מצאתי עבודה כדי לעזור לפרנסת המשפחה. היה מצב כלכלי לא קל בבית כי לא יכולנו להביא איתנו כסף ורכוש מבלארוס. ההורים עבדו בעבודות כפיים כדי לפרנס. עבדתי במעבדת צילום ופיתוח תמונות ברחוב יפו בחיפה בצמוד לתחנת אוטובוסים מרכזית של חיפה. קרה שפיתחנו תמונות של חיילים שחזרו ממלחמת יום כיפור. הרבה תמונות קשות משדה הקרב.

כדי לסיים בגרויות, אחותי ואני נרשמנו לבית ספר אקסטרני "מישלב" כי לא יכולנו להשתלב בתיכון רגיל שם רצו לרשום אותנו לפי הגיל ולא לפי הידע. כך קרה שסיימתי בגרויות בגיל 16. בגיל כה צעיר לא יכולתי להתגייס לצה"ל, לכן הלכתי לשפר את הידע בעברית במכינה לסטודנטים מחו"ל באוניברסיטת חיפה ואז המשכתי ללימודי כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה.

הוריי לא דיברו עברית טובה. הם לא למדו באולפן כי היו חייבים לעבוד ולפרנס את המשפחה. הם דאגו לממן את הלימודים האקדמיים לי ולאחותי.

כשהגעתי לגיל 18 כבר הייתי באמצע הלימודים. קיבלתי דחיית גיוס במסגרת עתודה אקדמאית. בחופשת הקיץ גויסתי לטירונות ולמדתי לירות ברובה, להגיש עזרה ראשונה ועוד. שם הרגשתי שאני מתחילה להשתלב יותר בחברה הישראלית. באוניברסיטה פגשתי את לב לייבוביץ שלמד כלכלה וראית חשבון.

לב עלה מוילנה שבליטא בשנת 1971 ושירת בצה"ל בגולני. הוא השתתף במלחמת יום כיפור בקרבות ברמת הגולן. כשהכרנו ודיברנו, לא הרגשתי בדיבורו שום מבטא. כשסיימתי את לימודיי באוניברסיטה, לב ואני התחתנו. הייתי רק בת 20.

בשנות ה – 90 התחיל גל עלייה חדש מבריה"מ המתפרקת וקרובי משפחה שלי מבלארוס התחילו לעלות לישראל. אנחנו כבר נחשבנו ותיקים מאוד והשתדלנו לעזור לעולים החדשים. הבנו מה עובר עליהם.

סיימתי תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה, עשיתי הסבה למחשבים בטכניון ועבדתי בפיתוח מערכות מידע לתכנון תחנות כוח בחברת חשמל. בהמשך דרכי המקצועית, עברתי לתחום לוחמת סייבר.

כשילדיי, אסנת ויונתן, נולדו, סבא וסבתא יכלו לדבר איתם בעברית קלה ומאוד רצו שהנכדים ידעו גם רוסית. אמא שלי הציעה לנכדים שיעורי רוסית והצליחה ללמד אותם קצת את השפה.

פרשתי לפנסיה מוקדמת בשנת 2016 .

בזמני הפנוי, אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים. כיום אני מאוד נהנית לקרוא ברוסית, בעברית ובאנגלית. אני זוכרת את הספר הראשון בעברית שהצלחתי לקרוא לבד ולהנות ממנו, ספרו של דן בן אמוץ "לא שם ז'" . זה קרה אחרי כמעט שלוש שנים בישראל כשכבר למדתי באוניברסיטה.

בשנים האחרונות אני מתנדבת ועוזרת לקהילה האתיופית בעיר נשר, בה אני גרה עם משפחתי. אני מבינה את הקשיים שלהם, חלקם עברתי בעצמי, ומנסה להעביר את המסר שאפשר להתאמץ ולהצליח. קשיי הקליטה שלנו לימדו אותי כמה שיעורים חשובים לחיים.

הכלל החשוב שבהם: לא לחשוש ממצבים קשים בחיים. תמיד אמרתי לעצמי שאם הוריי, שהגיעו בלי חברים ומשפחה לארץ חדשה, ללא שפה, עם מעט כסף וללא תמיכה משמעותית מהמדינה, הצליחו לבנות חיים חדשים וטובים, אז גם אנחנו, דור ההמשך, נצליח!