מאגר סיפורי מורשת

אמא יקרה לי

האדם הכי יקר בחיי הייתה אמי, פניה גולדברגר, שהייתה הבת הקטנה למשפחה בת שמונה ילדים. אמי הייתה אישה מקסימה. בזמן מלחמת העולם השנייה רוב בני משפחתה היו בגטו צ'רנוביץ'. אחת מאחיותיה עלתה ארצה כבר בשנת 1933. אביה של אמי היה שמאי (אולי גבאי?) בבית כנסת ואני לא הספקתי להכיר אותו. הוריי התחתנו בשנת 1946 בצ'רנוביץ'. בשנת 1950 נולדה להם בת – היא אני. הייתי בת יחידה וגדלתי בחממה ועם אהבה בלתי פוסקת של הוריי. עם כל זאת לא הייתי ילדה מפונקת. עזרתי הרבה להוריי בניקיון הבית. בביתנו לא הייתה צנרת של מים ונאלצנו להביא מים מבאר.

להוריי היו חברים ולהם היה בן יחיד ושמו פבל. הוא היה מבוגר ממני בארבע שנים והיינו כמו בני דודים. הוא לימד אותי המון דברים, ביניהם טניס שולחן שאני משחקת עד היום. כיום פבל בן 64 והוא פרופסור למתמטיקה ופיזיקה בארצות הברית.

בגיל שבע התחלתי את בית ספר היסודי מספר שש. למדתי שם שנתיים וחצי ועברתי לבית ספר מספר חמש ומורתי הייתה אמא של פבל, החברה הכי טובה של אמי. על מנת שלא יגידו שאני פרוטקציונרית (יתר זכויות) היא הייתה איתי מאוד קשוחה. למזלי הייתי תלמידה מצטיינת כל שנות לימודיי. אחרי הרבה מאוד שנים בארץ התחברתי בעבודה בקופת חולים עם לבורנטית נוספת, ונודע לי שהיא עזבה את הכתה של החברה של אמי ואני נכנסתי במקומה – עולם קטן!

בשנת 1967, בסיום לימודיי התיכוניים, קיבלנו אישור לעלייה ארצה. מכיוון שלא רציתי להפסיד את תעודת הבגרות, נבחנתי בשני מבחנים באותו היום בכיתות מקבילות. הפרידה מהחברים הייתה מאוד קשה.לא אשכח אף פעם איך יצאנו מהעיר לכוון צ'ופ, שזה הגבול עם הונגריה. זו הייתה אחת הנסיעות הנוראיות בחיי, בחושך ובגשם על משאית מיטלטלת מצד לצד בין ההרים. הגענו לגבול ואבי ניגש לקופה כדי להשיג כרטיסים ואז הודיעו לו שהגבול נסגר מכיוון שעקב מלחמת ששת הימים שפרצה אז, היחסים הדיפלומטים בין רוסיה לישראל הופסקו. הייתה מהומה מאוד גדולה על הגבול. שלושה ימים התגלגלנו בתחנת רכבת ללא אפשרות להתרחץ או לנוח. אחרי שלושה ימים ממשלת הולנד לקחה על עצמה את קשרי היחסים ופתחו את הגבול לכמה שעות. אי אפשר לתאר במילים מה שהלך באותן השעות. משם המשכנו לאוסטריה ומשם לאיטליה. מאיטליה באנייה "דן" – בילו לאחר ארבעה ימי שייט הגענו לחיפה. "ים" של קרובים הגיעו לקבל אותנו. הגענו לנתניה, שם התגוררו ההורים של אבי. לצערנו סבא שלי נפטר אחרי חצי שנה מהגעתנו ארצה.

התחלתי ללמוד במכינה בטכניון בחיפה. זאת הייתה שנה מאוד קשה כי לא ידעתי לדבר עברית. כעבור שנה וחצי אבי נפטר ונשארתי עם אמי לבד. למזלנו המשפחה הקרובה מאוד תמכה בנו.

בסוף לימודיי סיימתי לבורנטית רפואית. בשנת 1976 אמי התחתנה עם בחור טוב לב ושמו שמואל שרף. לשמואל יש שתי בנות ושמן: נילי ודבוריק, שהן כמו אחיותיי. הוא הקדיש לנו המון זמן.

בשנת 1971 התחתנתי עם בחור מקסים שהגיע שנתיים לפני ארצה מליטא, ושמו בנימין (גרישה) שיף. הוא נלחם במלחמת ששת הימים בהנדסה קרבית. בהמשך הוא סיים לימודי חשמל וכל השנים עבד בחברת החשמל. בסוף ספטמבר 1973 נולדה בתי הבכורה ושמה גלית. האושר היה אין סופי ומה שקלקל את כל השמחה היה שלאחר שבוע התחילה מלחמת יום הכיפורים ובעלי הלך להילחם ולא שמענו ממנו כחצי שנה.

גלית הייתה ילדה מקסימה עם תלתלי זהב אבל בכיינית "שפעלה בלילות". שנות הגן עברו בשקט אבל ההתחלה של בית הספר הייתה לא קלה. היא פשוט החליטה שבית הספר זה לא בשבילה. אני לא אשכח איך סחבתי אותה והשכנה סחבה את תיקה. לעומת זאת היא הייתה תלמידה מעולה. אחרי הבית ספר היא התגייסה לצבא ושירתה במודיעין. בשנת 1997 גלית התחתנה עם דורון זרוק.

בשנת 1976 נולדה בתי השנייה ושמה מיכל, היא הייתה הילדה הראשונה של בית החולים לניאדו אחרי שני בנים של אמהות אחרות, וכמזכרת קיבלה פעמוני כסף. מיכל הייתה טיפוס שלא כדאי להתעסק איתו. היא הייתה פשוט "בן". בדרך כלל היא הייתה מפרקת את מי שהיה מתעסק עם אחותה הגדולה. היא הייתה ילדה חיננית ומקסימה. גם היא הייתה תלמידה טובה וגם בצבא תפקידה היה מודיעיני. היא מאוד רצתה לחתום קבע אבל לא היה תקן. בשנת 2002 מיכל התחתנה עם רוי תשוקתי.

בשנת 1983 נולדה בתי השלישית ושמה יעל. היינו מכנים אותה "אולי" כי היא הייתה מוציאה צלילים משונים בזמן שמצצה את המוצץ. יעל כמו גלית נולדה עם תלתלי זהב ונראתה כמו היידי בת ההרים.

נכתב 2011