מאגר סיפורי מורשת

שמי פאני אטלי. יש לי 6 אחים: רחמים (ז"ל), יעקב (ז"ל), יהודה, ז'ורז'ט, יוכי ועליזה. נולדתי בפאס שבמרוקו בשנת 1951. היו לנו חיים טובים מאוד, עד שיום אחד החליטו לאיים על אבי. איימו על חייו ואיימו לפגוע בנו, הילדים והאישה. נאלצנו לברוח לפני שפגעו בנו.

עלינו לארץ ישראל בשנת 1962 בהיותי בת 11 בלבד. כשהגענו לישראל חיכתה לנו משפחה בחיפה, אחים של אבא שלי. לא ידענו לדבר כל כך עברית, רק אני, אבא שלי ואחי רחמים. ביקשנו לשהות בחיפה אבל במקום זה שמו אותנו בצריף קטן וישן בבאר שבע. כל כך סבלנו, היינו צריכים למכור את כל מה שהבאנו ממרוקו. לאימא שלי היה ממש קשה. אחרי שהצלחנו סוף סוף להרוויח קצת כסף שכרנו חדר וחצי בחיפה. תקופה קצרה אחרי כן אימא שלי מצאה עבודה. מנקה של בניינים, היא הייתה עובדת כל היום וכל הלילה. לאבא שלי נמאס והוא רצה לחזור למרוקו. אני ורחמים רצינו לחזור איתו אבל אימא שלי התחננה שנישאר. באיזשהו שלב אבא עזב אותנו וחזר למרוקו. אחרי שאימא שלי הרוויחה קצת כסף הייתי צריכה להיכנס לכיתה ז', ושם הכל התחיל: היה לי חבר, היינו שכנים והיינו בבתי ספר נפרדים. הכרנו דרך חברים משותפים. מדי יום התחלנו להיפגש רק אנחנו והתקרבנו מאוד. כשעלינו לתיכון אני עליתי לתיכון רגיל והוא כבר התייגס לקציני-ים, זו הייתה תקופה שפחות דיברנו. כשהוא השתחרר הוא רצה רק אותי. לא היה מוכן לוותר! כל יום הוא חיכה לי אחרי בית ספר, כל יום רצה להיפגש, תמיד החמיא לי על הלבוש והיה מאוד נחמד. התחלתי לפתח אליו כל מיני רגשות, אבל ההורים לא הסכימו. היינו נפגשים בסתר. עד שיום אחד ההורים גילו את זה, וההורים שלי וההורים שלו נפגשו ושוחחו על העניין. לבסוף הם אישרו לנו להיות יחד.  כיום יש לנו משפחה גדולה ונהדרת הכוללת את חמשת ילדיי המקסימים, 12 נכדים מתוקים, ונינה אחת!

הזוית האישית

סבתא פאני וליה: למדנו אחת מהשנייה המון דברים חדשים.