מאגר סיפורי מורשת

שמי אנט טולדנו (משפחתי מגירושי ספרד), נולדתי במרוקו בעיר מקנס בשנת 1944. היום אני בת 74 ואני רוצה לספר את סיפורי איך עליתי ארצה בצורה לא לגאלית.

אחותי הגדולה עלתה ראשונה ארצה יחד עם בעלה. היא ראתה שהחיים בארץ קשים והחליטה לשתף אותנו במצבה, כתבה לנו מספר פעמים מכתבים ובכל הזמן צנזרו את המכתבים שלה ובכל זאת עלינו ארצה.

ועכשיו נתמקד בנקודתה של אחותי הגדולה ובעלה. החיים היו להם כל כך קשים שהחליטו להגר לצרפת. החלטנו לעלות בגלל שלא ידענו על הקשיים ולא קיבלנו את המכתבים שלה. בעלייה ארצה עשינו עצירת ביניים בצרפת. צלצלנו אליה והיא אמרה לנו: "אל תרדו מהאונייה עד שאברר לאן שולחים אתכם". כשהיא ביררה ששולחים אותנו לשלומי, היא שלחה את גיסה שעובד בנמל של חיפה שסימן לנו באצבע לא לרדת. הוא "נלחם" בשבילנו כדי שנגיע למקום קרוב לתל אביב. המקום הכי קרוב שהציעו לו עבורנו היה רעננה או הרצליה. הוא התייעץ עם אחותי והיא הסכימה שנהיה בהרצליה.

חיי בהרצליה כעולה חדשה התחילו בכך שאני בכיתי המון כיוון שלא ידעתי את השפה. בשביל לעבוד וללמוד הייתי צריכה ללמוד את השפה, אז שלחו אותי לקיבוץ עין חרוד מאוחד. שם חצי יום לומדים וחצי יום עובדים, היו תורנויות בעבודה: פעם קטיף תפוזים, פעם בחדר אוכל בלילות ולפעמים עזרתי במטבח.

הזוית האישית

אלה: הכרתי את משפחתי יותר טוב ממה שהכרתי עד עכשיו.