מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו בשנת 1952, בעיר קזבלנקה לאמא חסיבה ואבא רפאל. היו לי שישה אחים, אחר כך נולדה אחותי הקטנה פנינה. אבי נפטר ממחלת הסרטן במרוקו, כשהייתי בת שנתיים.

העלייה לישראל

בשנת 1954 אמי החליטה לעלות לישראל עם הילדים. עלינו באונייה ועצרנו בדרך בצרפת, מכיוון שאחותי חלתה ונאלצו לאשפז אותה בעיר מרסיי. אחותי, מרגלית הייתה חולה מאוד ולכן הייתה מאושפזת זמן רב. הרופא שטיפל באחותי התאהב באמא שלי, הוא רצה להתחתן אתה, לטפל ולגדל את האחים שלי ולעלות יחד אתנו ארצה. לאחר שאחותי הבריאה הרופא לא ויותר ועלה יחד אתנו לארץ. לאחר זמן הוא חזר לצרפת והקשר נותק עמו.

בהמשך אמי הכירה את אלברט והם נישאו. אלברט היה האבא שהכרתי. הוא גידל אותי ואת אחיי.  בנוסף, נולדו לאמי ולאלברט שני ילדים, לצערי אחד מהם נפטר כשהיה בן כשנה. כשהגענו לארץ ללא אבא, אחי הגדול לקח פיקוד על המשפחה ועזר מאוד לאמי להתאקלם איתי ועם האחים שלי, הוא רצה מאוד שנצליח בארץ וביקש שנדבר רק עברית. לנו הילדים היה קל ללמוד את השפה, אבל לאמי היה קשה והיא כמעט לא דיברה עברית עד ליום מותה.

אלברט, היה עבורה, החולייה המקשרת לכל מה שקשור לשפה העברית, כולל הדיבור איתי. הייתי תינוקת כשהגעתי ארצה ועוד לא דיברתי בשפת המקור שלי – מרוקאית. אחים שלי דיברו איתי בארץ עברית, אלברט, האבא החדש שלי דיבר איתי רק עברית ועזר לי ללמוד את השפה, בגן דיברו איתי עברית ולאחר מכן בבית הספר גם כן, ולכן, לא היה בעצם צורך עבורי לדבר בשפה המרוקאית. לצערי השפה די נשכחה ממני, אני מבינה את השפה, אך לא יודעת לדבר בשפת אמי.

משפחתי

כשהגענו לארץ נקלטנו, לתקופה קצרה, בצריפים בגבעת המורה שבעפולה. היה זה לגור כמו בסרטים הישנים.  לא היו לנו שירותים בבית ולא היה ריצוף בתוך הבית, היה לנו תמיד בוץ וזה היה ממש סיוט. לאחר כמה חודשים, עברנו לדירה יפה לא רחוק מהצריף, עם גינה גדולה והיה לנו המון עצי פרי וגדר חייה יפה וירוקה. עיריית עפולה החליטה לעשות תחרות למי יש את הגינה הכי יפה בגבעת המורה.  אמי וכל בני הבית התגייסנו לטפל בגינה. אחי תמיד דאג לעזור לאמא וטיפל בגינה. הגינה שלנו זכתה במקום הראשון שלוש פעמים ברציפות. הבית שלנו היה היפה ביותר עבורי בגבעת המורה.

היו לנו שכנים טובים, הילדים שלהם היו החברים שלנו. ליד הבית שלנו היתה מערה גדולה, נהגנו לשחק במערה ילדים רבים, דמיינו מלחמות ומשחקי חברה שונים ואפילו אכלנו במקום. בשכונה שלנו לא  היו כמעט מכוניות ולכן שחקנו גם על הכביש. היה לנו כלב זאב גדול ונאמן, הוא היה מאולף. האחים שלי חיברו לכלב כרכרה ברתמה. נהגנו  להניח על הכרכרה את הילקוטים והכלב היה "מסיע" אותנו לבית הספר, הלוך וחזור. הבית שלנו היה קרוב לבית חולים 'העמק'. הקרינו בו מדי יום שישי סרט לרופאים ומשפחותיהם שהתגוררו במגורי בית החולים. אנחנו נהגנו להתגנב מהגדר וצפינו בסרט כל שבוע.

זכרונות טובים מבית אמא

בשדות שנהגנו לשחק  היו חרקים רבים בשם ארבה. האחים שלי אספו את הארבה ואמי טיגנה אותם כמו פופקורן, אני זוכרת את רעש הפצפוצים בסיר ואת הטעם המדהים. זכורה לי לטובה תקופת הילדות. לצערי, הדור כיום עסוק יותר במשחקי מחשב ואני לא רואה את נכדיי מרבים לשחק בחוץ.

אמא שלי עבדה ב'קרן קיימת לישראל', עבדה מאוד קשה בשביל לפרנס אותנו בכבוד ויום אחד הלכה לעבודה, עלתה למשאית ונפלה ממנה, לכן נאלצה להפסיק לעבוד ולצערי נשארה בבית המון שנים. היא קיבלה פיצויים מהקרן קיימת.

בזמנו נהגנו לאכול לחם "מאפה בית", שאותו לשה ואפתה אמי כמו בכל משפחה. הבצק היה צריך לתפוח אהבתי לבלות עם אמא שלי ז"ל.

התחתנתי בשנת 1972 בהרצליה. נולדו שלושה ילדים ויש לי תשעה נכדים והעשירי בדרך. ולסיום ברצוני לציין שאין כמו לגור בארץ ישראל.

הזוית האישית

זהבה: היה לי ממש כיף לעבוד עם נכדי במהלך הפגישות למדנו הרבה אחד על השני והיה ממש כיף