מאגר סיפורי מורשת

שמי איילון אביבה. נולדתי בתאריך 15.5.1945, אני ילידת בולגריה. אני נשואה ויש לי שלושה ילדים ו-12 נכדים.

בשנת 1948 עליתי לארץ עם הוריי וסבי וסבתי באוניית מעפילים בשיט שנמשך מספר ימים, מהים השחור אל חדרה. מהאונייה זכורים לי התנאים הנוראיים בספינה: צפיפות, דרגשים נמוכים ואוכל במשורה, הרגשת מחנק, בחילות ופחד.

כשהגענו למחנה עולים בפרדס חנה, שיכנו אותנו באוהלים בגשם שוטף, בכל עבר היה בוץ ועברנו טיפול בכינים בנפט (שפכו אותו על ראשינו ואז עטפו במגבת, זה היה מאוד שורף!). אחרי מספר שבועות העלו אותנו על משאית והגענו ליפו שהייתה מבוצרת בגדרות תיל. שם מצאנו פרצה בחצר ופלשנו לדירה בשוק הפשפשים שננטשה על ידי ערבים שברחו. חלקנו דירה של שלושה חדרים עם עוד שלוש משפחות, המטבח והשירותים היו משותפים וכל החיים התנהלו בחדר השינה.

מגרש המשחקים היה חדר המדרגות, חבריי היו זוג תאומים גדולים ממני בשנתיים: רפי ופאני. המעדן שלנו היה קקאו עם סוכר על פרוסת לחם שחור, היה אז מחסור באוכל… צעצועים לא היו ושיחקנו בקופסאות גפרורים וקופסאות שימורים. כסף גם לא היה לנו. היה פער גדול בין רמת החיים בארץ לעומת חיינו בבולגריה. שם היה לנו בית פרטי גדול עם חצר ענקית, עוזרות בית ל-24 שעות בקיצור – היינו עשירים מאוד והשארנו את כל הרכוש שלנו שם.

אחרי מספר שבועות התקבלתי לגן ילדים. הקליטה שלי בגן הייתה איומה, לא ידעתי את השפה ולא יכולתי לתקשר עם הילדים או הגננת, לא היו לי חברים וכל הזמן חשבתי "איך בורחים מהגן הזה?". יום אחד גיליתי פרצה בגדר מאחורי שיח גדול וניצלתי הזדמנות שכולם היו עסוקים וברחתי מהגן… לא הלכתי הביתה, כי פחדתי מהכעס של הורי, אלא הלכתי במשך חצי שעה לביתם של סבי וסבתי שמאוד אהבתי. לצערי הם לא היו בבית, אז טיפסתי על עץ תות שהיה בחצר וחיכיתי להם. כשהגיעו, אחרי חיבוקים ונשיקות הלכנו לגן כי טלפונים לא היו. כשהגענו ראינו המוני אנשים, שוטרים, ואמי בוכה… כמובן שבמשך הזמן למדתי עברית, רכשתי חברים והייתי די מקובלת.

אבי התקבל לחברת חשמל. עזבנו את יפו, עברנו לרמת גן בדירה של שלושה חדרים וסוף כל סוף היה לי חדר לבד. עד שאחותי נולדה, אז נאלצתי לחלוק. גדלתי ברמת גן לרגלי הר נפוליאון שהיום הוא בסך הכול גבעה גבוהה. למדתי בתיכון אוהל שם שהיה די יוקרתי ברמת גן והייתי רשג"דית בצופים. את תנועת הצופים מאוד אהבתי. הערכים שספגנו שם, הטיולים ברחבי הארץ ובמיוחד החברותא… הצופים שימשו מעין מקלט מלחצי הבחינות והמורים בתיכון (היו מבחני פתע בתחילת כל שיעור).

יום חתונתי

תמיד אזכור בנוסטלגיה את ילדותי. את קשיי הקליטה בארץ, ומול זה – להיכן הגעתי. אזכור את משחקי החברה. שהינו שעות מחוץ לבית כי הבתים היו קטנים וצפופים, לעומת זאת המרחבים היו עצומים. שיחקנו תופסת, משחקי מחבואים, גולות שלושה מקלות ועוד. נהנינו מהטבע וחברויות. על אף המצב הכלכלי הקשה היינו מאושרים. לבסוף בנינו בית לתפארת ומשפחה מקסימה המתגוררת ברחבי הארץ, נכדים מקסימים מהם שניים כבר נשואים, אנחנו אוהבים מאוד את הארץ ומרבים לטייל בה.

חגיגות משפחתיות

הזוית האישית

נהנינו מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. במהלך המפגשים למדנו רבות זו על זו והקשר שלנו התחזק אף יותר.