מאגר סיפורי מורשת

מאז שהייתי ילד קטן, זכור לי שאבי, ר' דוד אסולין ז"ל, רצה מאד שנעלה לארץ-ישראל, כי זוהי ארץ אבותינו.  

 

בקיץ 1956, באחד מימי השישי, פרץ פוגרום בערינו "פום-ג'מעא", בגלל שצבא ישראל ניצח את צבא מצרים בסיני. מאותו הפוגרום גמלה בליבו של אבי ז"ל ההחלטה לעלות מיד לארץ ישראל ובכל מחיר.

מיד במוצ"ש אבי אמר לאחי הגדול יעקב ז"ל ולי שניסע לקזבלנקה לבית של הדודה. לאחר כמה ימים אבי ושאר בני המשפחה הגיעו לבית הדודה. משם עברנו למחנה עליה שנקרא מחנה אליהו, שם המתנו בתור לעלות לארץ בסיוע אנשי הסוכנות היהודית שנשלחו מארץ ישראל. במחנה סיפקו לנו ארגזים גדולים לשים בהם את כל המטען שלנו: ביגוד, שמיכות, ספרים וחפצים יקרי ערך. את המטען שלחו לנמל חיפה בכדי שנקבל אותו כאשר נגיע סוף סוף לארץ.  

             

לצערנו לא עלינו מיד לארץ, מפני שבאותה תקופה הופסקה העליה לארץ מסיבות ביטחוניות. רק כעבור כשנה, בשנת 1958, קיבלנו דרכונים מזויפים מאנשי הסוכנות בכדי שננסה לעבור איתם את הגבול ממרוקו לספרד ומשם הלאה לארץ ישראל. למזלנו הרע בגבול מרוקו – ספרד נתפסנו וגילו שהדרכונים שלנו מזויפים. אבי ואחי הוכנסו לבית הסוהר לשנה ולאחר מכן חזרנו למרוקו.    

הכמיהה לארץ ישראל הייתה חזקה מכל ולא ויתרנו. עברנו קשיים ותלאות והמשכנו לנסות לעלות  לארץ ישראל בסתר, מבלי שהשכנים הערבים והרשויות במרוקו ידעו על כך. עשינו זאת בידיעה מראש שאם ניתפס נשלם "את המחיר", במיוחד אם ניתפס שוב עם דרכונים מזויפים.                                 

 

מאמצינו לבסוף הצליחו וסוף סוף, בשנת 1961, זכינו לעלות לארץ ישראל. חלקנו הגענו באוניה לארץ וחלקנו הגענו במטוס. היינו מאושרים והגשמנו חלום גדול.