מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עכשיו שאנחנו בישראל אין תלונות לאף אחד

יצחק ונכדתו יוצרים יחדיו
יצחק בצעירותו עם המשפחה

שמי יצחק יפרח. נולדתי בעיר מרקש במרוקו בשנת 1943. במרוקו גרנו בתוך גטו שהיה כולו מאוכלס ביהודים בלבד. למדתי בבית כנסת תלמוד תורה. שם לימדו אותנו עברית וכל הזמן חלמנו וציפינו לעלות לארץ ישראל, היא ארץ הקודש אשר למדנו עליה מהספרים שהיו לנו בבית הכנסת.

עליתי ארצה בשנת 1954 באוניה מולדת. ההפלגה הייתה קשה ומתישה, וסבלנו מסחרחורות והקאות. בסוף הגענו לארץ ישראל. הסיעו אותנו במשאית מכוסה בברזנט ולא היה לנו מושג לאן מסיעים אותנו. ירדנו בשדה בוץ וכמה אוהלים היו פזורים בשטח. זה היה מושב חוסן שבגליל המערבי. בלילה הראשון ירד גשם ואימא שלי התחילה לבכות בגלל התנאים הקשים בארץ לעומת התנאים שהיו לנו במרוקו. אבא שלי ניסה להרגיע אותנו באמונה וברצון העז והכמיהה להגיע לארץ ישראל. זה היה בעצם החלום הגדול שלנו במרוקו, של כל היהודים: חלמנו, התפללנו וקיווינו שיבוא יום ונגיע לארץ שלנו שהיא ארץ ישראל. עכשיו שאנחנו בישראל אין תלונות לאף אחד.

בבוקר התעוררתי והמים מהגשם שירד הגיעו לגובה המיטה והנעליים שלי צפו על המים. זה היה הלילה הראשון שלי בישראל. לא אשכח את הלילה הזה לעולם.

בבוקר אימא שלי שלחה אותי לצרכנייה לקנות מצרכים. בדרך לצרכנייה נבחו עליי כלבים ופחדתי מאד שיתקרב אליי כלב גדול והתחלתי לבכות ופתאום שמעתי את המדריך במקום אומר את המילה בוא הנה ברוסית. חשבתי שהוא דיבר עברית אבל זה היה רוסית. זאת המילה הראשונה ששמעתי בארץ ישראל.

גרנו במושב שהיה בנוי מאוהלים ואבא שלי התחיל לעבוד בסיקול אבנים. סיקול אבנים זה לאסוף את האבנים הגדולות, לשבור אותם לאבנים קטנות ואבנים גדולות. את האבנים הגדולות שמים בשתי שורות במרווח של חצי מטר ובגובה של חצי מטר ולאחר מכן היינו שמים את האבנים הקטנות בין האבנים הגדולות ובסוף זה יוצר חומה שמגנה על האדמה שלא תיסחף בגשם ותוך כדי סיקול האבנים זה היה מנקה את חלקת האדמה ואפשר היה לזרוע באדמה שנוכתה מהאבנים.העבודה הייתה קשה מאד, אני הייתי ילד בן עשר ועזרתי בכל עבודה מתבקשת כגון שבירת האבנים ע"י פטיש או מקוש.

למרות כל הקושי, הסבל וחוסר התנאים, היינו מאושרים כי הגענו לארץ והפכנו להיות עם חופשי בארצנו.

 

כשנתיים לאחר שהגענו ארצה, בשנת 1956, פרצה מלחמת קדש. אחי ואחותי הגדולים ממני היו חיילים ונלחמו במלחמה זו. אני הייתי בן 12 ונתנו לי רובה סטן ושמרתי במושב על התושבים, וכשדרכתי את הרובה נתפסה לי האצבע וירד לי הרבה דם.

כשהגעתי לגיל 12 לקחו אותי לבית ספר חקלאי בשם דוד רזיאל, שם חגגו לי את בר המצווה שלי. בין הנוכחים היה גם מנחם בגין, שהיה אז ראש האופוזיציה בממשלת דוד בן גוריון. בגין ליטף לי את הראש שלי ושאל איך קוראים לי.

אבי עבד בסיקול אבנים בעזרת מסקלת שנגררת בעזרת פרד. יום אחד, בסיום יום עבודה, גלגל אבי את החבל הארוך על ידו על מנת לעשות חבילה והשחיל את החבל לידו, הרים את המכוש על כתפו והפרד שהיה מאחור נבהל מהמכוש, הסתובב במהירות והחל לדהור. אבי שלא הספיק להוריד את החבל מהיד, החל להיגרר ע"י הפרד בתוך שדה קוצים ואבנים, איבד את ההכרה ופונה לבית חולים. הוא שכב ללא הכרה כשלושה חודשים ואנחנו הבנים עיבדנו את האדמה ודאגנו לפרנסת המשפחה.

לאחר כ-4 שנים עברנו לגור בקרית גת ולאחר כשנה, בגיל 17, התגייסתי לצה"ל, שרתתי בחיל השריון והשתתפתי במלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת שלום הגליל ומלחמת המפרץ. קיבלתי אות הצטיינות מהרמטכ"ל דוד אלעזר במלחמת יום הכיפורים.

אני נשוי למרים ונולדו לי 5 ילדים: אסנת, ליאור, גילי, אושרת ואביבית ויש לי 15 נכדים .

המסר העיקרי שלי לנכדי הוא כבוד האדם ,כבוד ההורים, אהבת המולדת והרבה נתינה לזולת ועזרה לכל מי שצריך.

מילון

סיקול אבנים
איסוף של אבנים מחלקת אדמה שרוצים לגדל בה ירקות.

ציטוטים

”עכשיו שאנחנו בישראל אין תלונות לאף אחד“

”לשמור על כבוד האדם ,כבוד ההורים, אהבת המולדת והרבה נתינה לזולת ועזרה לכל מי שצריך“

הקשר הרב דורי