מאגר סיפורי מורשת

שמי סשה (אלכסנדר) טבצ'ניק. נולדתי בתאריך 27 באפריל בשנת 1948 במולדובה בעיר קישינב, ונקראתי כך על שם סבי סשה.

אבי, מרדכי טבצ'ניק, נולד בשנת 1905 בעיר קישינב. בשנת 1941 הוא שירת בתור שריונאי במלחמת העולם השנייה. יחד עם הצבא הסובייטי הוא הגיע עד לברלין והיה שותף בכיבוש העיר והשתלטות על המשטר הנאצי ועל כך הוא קיבל הרבה מדליות. לאחר סיום המלחמה הוא חזר לקישינב ועבד בתור טכנאי מכונות במפעל לעור עד לפנסיה.

אמי, אנה טבצ'ניק (פלינסקי), נולדה בשנת 1914 בעיר קישינב. לאחר סיום המלחמה, היא עזרה בבית כנסת ליהודי קישינב. גרנו במקלט, המטבח והשירותים היו בחוץ, התרחצנו בבית מרחץ עירוני ובשביל לקנות מצרכים הינו צריכים ללכת רחוק מהבית. קנינו בעיקר מצרכים בסיסים כמו לחם, ביצים, וחלב.

רוב זמני הפנוי שיחקתי עם חברים שלי מהשכונה משחקים כמו כדורגל ומחבואים, ובקרבת המגורים היה בית כנסת גדול. למדתי בבית ספר מספר 10 שבקישינב. כל יום הייתי קם ב-6:30 בבוקר, מתארגן ולובש את תלבושת בית הספר שהייתה מכנסיים אפורים, ג'קט אפור וחולצה כחולה. הייתי יוצא מהבית והולך אל בית הספר ברגל מכיוון שהוא היה קרוב לבית מגוריי. בית הספר היה גדול, היו בו ארבע קומות. בקומה הראשונה הייתה קפיטריה, אולם ספורט ובחוץ היה מגרש ספורט. בבית הספר למדנו רוסית, מולדבית, אנגלית, חשבון, כימיה, ספורט, מלאכה, וכדומה, אבל מתוך כל אלה הכי אהבתי ללמוד מתמטיקה וספורט. היחס שלנו למורים היה יחס של כבוד. מי שהתנהג לא טוב, הוריו הוזמנו לבית הספר.

בהפסקות הינו מתאספים ומשחקים כדורגל, כדורסל,  תופסת או מחבואים. בשעה 14:00 השיעורים הינו נגמרים והיינו הולכים הביתה. לאחר בית הספר הינו הולכים לקולנוע, לריקודים או למגרש לשחק כדורגל או כדורסל. מכל חוויות מתקופת הלימודים הכי זכור לי טיול לאודסה, לים השחור עם כל הכיתה. בגלל שלא היה לנו ים בקישינב, מאוד חיכינו לטיול הזה כדי לראות את הים בפעם ראשונה בחיים. שחינו הרבה, השתזפנו, שיחקנו ונהנינו מאוד.

בגיל 18 התגייסתי לצבא. שירתי שנתיים בתור שומר גבול בין רוסיה לסין. גרנו במבנה ארוך עם הרבה מיטות קומתיים. כל יום הינו קמים ב-6:00 בבוקר, מתלבשים במדי צבא (חולצה, מכנסיים וכובע ירוקים). מפקד הבסיס היה מדליק גפרור, וכל עוד הגפרור דלק הינו צריכים להספיק להתלבש. אם מישהו לא עמד בזמנים, כולנו הינו צריכים לרוץ 10 ק"מ. בשעה 8:00 אכלו ארוחת בוקר: דייסה, לחם, פירות וירקות ושותים שתייה חמה. אחרי ארוחת הבוקר היינו יוצאים לאימונים בשטח.

החוויה הכי מעניינת הייתה החורף, כשהיה 30- מעלות וגובה השלג היה יותר משני מטר. לא יכלנו לנוע ממקום למקום ברגל ובמקום זה היינו עושים סקי. בתקופת החורף היינו מנקים כל יום את הבסיס מהשלג. היו לי שם הרבה חברים ובזמננו הפנוי היינו משחקים בכדורגל. בשנה הראשונה היינו חוזרים הביתה לבקר את המשפחה. הנסיעה הביתה הייתה לוקחת לחלק מהחיילים אפילו כמה ימי נסיעה, כי הבסיס היה מרוחק מהבית. הכרתי בצבא הרבה חברים מכל רחבי ברית המועצות. עם חלק מהם הייתי בקשר גם הרבה שנים לאחר סיום השירות הצבאי.

מימין: סבא כפעוט, משמאל: סבא בעת שירותו הצבאי

הכרתי את אשתי סופיה בעבודה, עבדנו באותו מפעל לתיקים, אני תיקנתי מכונות תפירה והיא הייתה בודקת איכות של תיקים. לאחר כמה חודשים מאז שהכרנו הפגשנו בין המשפחות שלנו והחלטנו להתחתן. בשנת 1973 התחתנו ולאחר שנה נולד הבן הבכור שלנו (אבא שלך). לאחר שלוש שנים נולדה בתנו. המשכנו לגור בקישינב עד שנת 1990, ואז החלטנו לעלות לארץ ישראל.

בשנת 1990 אני ומשפחתי עלינו לארץ ישראל מכיוון שהינו יהודים והרגשנו צורך לעלות לארץ ישראל. כמו מרבית היהודים באותה תקופה, רצינו לחיות במדינת היהודים ורצינו עתיד טוב לילדים שלנו. כשהחלטנו לעלות לארץ, הילדים היו בני 16 ו-13. הם נאלצו לעזוב את בתי הספר והחברים שלהם. אנחנו גם עזבנו את העבודות שלנו, מכרנו חלק מרכושנו, והתחלנו את דרכנו לארץ.

נסענו במשך ארבע שעות ברכבת עד רומניה, ואחר כך עוד מספר שעות טסנו במטוס ואז הגענו לישראל. בהתחלה הגענו לעיר חיפה, אך לאחר כמה חודשים החלטנו לעבור למרכז, לעיר נתניה, ומאז אנחנו גרים בנתניה.

בהתחלה כשהגענו לארץ היה לנו קשה – ללא שפה וללא עבודה. הכסף שהיינו מקבילים לתמיכה לא הספיק. למדנו את השפה באולפן לעולים חדשים. עם הזמן מצאנו עבודה, התרגלנו למדינה החדשה ובנינו כאן חיים חדשים. אנחנו מאוד שמחים שהגענו לארץ. ועכשיו זה הבית שלנו.

מימין: הוריו של סבא, משמאל: יום נישואיו

הזוית האישית

יהונתן הנכד המתעד: סבא היקר, תודה רבה, נהניתי מאוד לשמוע על העבר שלך ולגלות פרטים שלא ידעתי עליך ועל המשפחה שלי.

סבא סשה