מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עידן וסבתא עובדים בצוותא

עידן וסבתא שירה בתכנית הקשר הרב דורי
סבתא שירה בכיתה א
סבתא שירה מספרת לנכד עידן את סיפור חייה

סבתי שירה נולדה בשנת 1946בקיבוץ שדה נחום שבעמק המעיינות. ההורים של סבתי הגיעו מאירופה כל אחד לחוד, נפגשו בארץ והתחתנו בחיפה. שם נולדה אחותה של סבתי שבי. כשסבתי נולדה האנגלים שלטו בארץ.

קיבוץ שדה נחום – "חומה ומגדל"

הקיבוץ של סבתי, הוקם במסגרת "חומה ומגדל".

חומה ומגדל הוא כינוי לסדרת מבצעי הקמת ישובים חקלאיים יהודים שהיו מבוצרים, בארץ שלנו בימי הפרעות. (הפרעות היו אירועים בשנים 1936 -1939, שבהם הערבים יצרו עימותים עם התושבים היהודיים, תקיפת ישובים, הרג, גניבות ורציחות.

על ידי הקמת הישובים בדרך שמכונה "חומה ומגדל" עקפו את גזרות הספר הלבן של חוקי האנגלים שהגביל את ההתשבות היהודית.

היישובים הוקמו במהירות (לפעמים בלילה אחד). החומה והמגדל הוכנו מראש, חלקים חלקים כל הישובים, בעיקר קיבוצים הוקמו בלילה.

הערבים לא הפריעו כמעט וגם לא הבריטים. לפי החוקים של התורכים, ששלטו על כל המזרח התיכון עד שנת 1917, אסור להרוס ישוב שיש בו מבנים עם גג . לכן הבריטים לא הרסו את היישובים. רב היישובים הוקמו באזורי ספר (קרובים לגבול) כדי להשתלט על כמה שיותר שטחים,לכן הערבים תקפו את היישובים האלה.

במשך הזמן סללו כבישים שחיברו בין היישובים וככה השיגו מטרות מדיניות וביטחוניות שתרמו לאחר מכן לקביעת גבולות מדינת ישראל במסגרת תכנית החלוקה. הקיבוץ של סבתא, שדה נחום, הוקם גם הוא במסגרת חומה ומגדל בשנת 5.1.1937 באזור עמק בית שאן, היום קוראים לאזור עמק המעיינות. סבא וסבתא רבא שלי היו בין מקימי הקיבוץ.

החיים בקיבוץ

הלינה המשותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים,שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים. בלינה המשותפת כול הילדים של הקיבוץ שהיו באותו גיל,ישנו בלילות יחד בבית המשותף, שניקרא בית כולל. בבית הכולל הם היו גרים באופן קבוע. שם הם גם אכלו בחדר אוכל, התרחצו במקלחות משותפות (בנים ובנות ביחד עד כיתה ד'). באותו בית כולל הייתה גם כיתה  בה הם למדו.

כאשר סיימו את בית הספר היסודי, הם עברו לבית משותף אחר שבו הם המשיכו לגור אבל בחדרים נפרדים לבנים ובנות.

הקיבוצים יצרו את השיטה של החינוך המשותף, כדי שההורים יהיו חופשים ללכת לעבוד במקומות העבודה שלהם בלי שיצטרכו לדאוג להאכיל את הילדים, לרחוץ אותם, להשכיב אותם לישון או להסיע אותם לבית הספר. מי שדאג לילדים בבית המשותף, הייתה מטפלת  עוזרת למטפלת ומורה.

לכל בית משותף היו שלושה מבוגרים שטיפלו בעשרים וחמישה ילדים. מכיתה  ח', היו רק מטפלת ומורה. הילדים התחנכו  בצורה שוויונית, בכול תחומי החיים.  גם המטלות בית המשותף הוטלו על הילדים, לפי גילם. ניקיון הבית המשותף ועבודה בענפי המשק השונים, היו תפקידים שהילדים מילאו כדי  להתחנך  לחיי שיתוף ועבודה.

בשעות אחר  הצהריים הילדים היו יוצאים אל בתי ההורים שלהם, כדי להיפגש ולבלות איתם עד הערב. בערב היו חוזרים לבית המשותף, שם חיכו להם המטפלות והמחנכת שדאגו להשכיב את הילדים ו לכבות את האורות במהלך הלילה, האחריות על הילדים עברה לשומרת הלילה (בתורנות) ששמרה על מספר בתי ילדים.

הילדים חיו בבית המשותף מגיל ינקות ועד התיכון. סבתי שירה זוכרת בעיקר את הלילות הקשים, שלה ושל עוד ילדים, בלילה. היה לה מאוד קשה להירדם בחושך בלי ההורים ובלי מישהו מהמבוגרים. היא זוכרת עד היום את הסיוטים והפחדים שהיו לה ולילדים נוספים, את הבכי ואת הפתרונות שהם מצאו. או שהם ברחו אל הבתים של ההורים או שהם היו מצטופפים ביחד  וישנים שלושה במיטה.

בית התינוקות

סבתא שירה גדלה בבית תינוקות יחד עם תינוקות רבים מהקיבוץ וההורים שלה באותן שעות הלכו לעבודות שלהם.

ההורים היו באים לבית התינוקות רק אחר הצהרים כדי להיות  עם הילד שלהם שעתיים ואז המטפלת הייתה חוזרת ומשכיבה את התינוקות. בלילה הילדים נשארו בבתי התינוקות והייתה שומרת לילה שתפקידה היה להאכיל בלילה ולשמור על התינוקות עד הבוקר.

התקופה הייתה קשה מכיוון שהיו התקפות  של השכנים הערבים ולכן מסביב לקיבוץ,  שדה נחום, הייתה שמירה ומדי פעם היו נשמעות יריות. התינוקות שהיו מפוחדים בכו והיה צריך להוריד אותם למקלטים. עברו שנים, הקיבוץ גדל  ובשנת 1948 הוכרזה מדינת ישראל. תוקפנות השכנים הערבים לא פחתה והמצב הביטחוני היה מתוח.

תקופת ביה"ס

כשסבתא הייתה בת 5 וחצי היא עלתה לכיתה א'. בכיתה היו 25 תלמידים. כולם חלקו חדר אוכל, שירותים, מקלחות. גם חדרי השינה והכיתה היו באותו בנין. הילדים היו מגיעים  אל בתי ההורים רק אחר הצהרים  לשלוש שעות ואת יתר היום היו מעבירים בבית הכולל. מכיתה ד' הילדים היו מתחילים לעבוד שעתיים כל יום אחר הצהריים. העבודה הייתה בכל ענפי המשק.

לאחר שסיימו את הלימודים ואכלו צהריים כל ילד יצא לעבודה. פעמים רבות סיפרתי לילדי ונכדי על ילדותי, נעורי והתבגרותי בקיבוץ. מאז, הם הציגו  את חיי וחיי סבא שלהם באחת משתי  האפשרויות המנוגדות. "היתה לכם ילדות מאושרת וחופשית, בטבע, בחבורה, עם שמחת חיים, בלי משמעת קפדנית וחוקים רבים, בלי הורים צמודים ועם הרבה אוכל ובילויים"

מצד שני, הם טענו שהם מרחמים עלינו, שהיינו מסכנים כי הייתה לנו ילדות קשה ומאוד קפדנית, בלי פרטיות, עם מטפלות במקום הורים, ללא בית של משפחה עם לינה משותפת ועבודה קשה מגיל צעיר. היום, עידנדוש שלי יודע הרבה יותר על החיים בקיבוץ. חיים עם הרבה מורכבות ועניין. חיים שמעצבים אדם לעצמאות  ודרך חיים יצרנית. נכון, שגדלנו עם כמה "שריטות", שאריות של החיים בקיבוצים שנולדו  לפני המדינה.

למדנו ביחד וסיפרנו על הישובים  והקיבוצים, שהוקמו במסגרת "חומה ומגדל" על חיי הראשונים שהקימו ויצרו דרך חיים, שהייתה הכרך מציאות  ופתרון לחייהם בשנים שלפני קום המדינה. דרך חיים שהייתה הכרח מציאות לתקופה ההיא. היום הקיבוצים משלבים את  החיים  המשותפים עם חיי משפחה פרטיים.

הזוית האישית

עידן – נהניתי מאוד מתכנית הקשר הרב דורי. למדתי על חייה של סבתא ומסיפוריה למדתי מה היה בעבר במדינה שלנו.

מילון

חומה ומגדל
כינוי לסדרת מבצעי הקמה של יישובים חקלאיים יהודיים מבוצרים בארץ ישראל בתקופת שלטון המנדט הבריטי

ציטוטים

”בקיבוץ חלקנו חדר אוכל, שירותים, מקלחות חדרי השינה. הילדים הגיעו לבית הוריהם אחה"צ לשלוש שעות. “

הקשר הרב דורי