מאגר סיפורי מורשת

ילדות בפולין

אני, חנה, לבית שמדרה נולדתי בפולין, בשנת 1929 בעיר ראדום, לאבי יצחק ולאמי שרה יוכבד שמדרה. הוריי ראו בי חן רב, ועל כן קראו לי חנה. גרנו בבית הסבא והסבתא מנדל ורבקה שמדרה.

סבא היה מוכר פחמים. כל ערב היינו עולים למעלה, סבא היה מדליק נר וסופר את הזלוטים. סבא עמד על הרגליים ואני על כיסא. אהבתי לעזור לו. סבתא עבדה עם סבא במכירת הפחם. אני זוכרת בעיקר את סבא וסבתא מגדלים אותי ואת אחותי הגדולה ממני בארבע שנים איטא, שהיא אחותי מאותה אימא אך לא מאותו אבא. אמי עבדה בערבים באחסון בגדים במלתחה של אולם קונצרטים, בשמירה על מעילי הפרווה. הייתה נאה ומטופחת.

אבי עזב את הבית ואמי התחתנה עם פסח פשיטיצקי שהתאלמן בפלסטינה, ובא לפולין לאחר שהמליצו לו על שידוך טוב בורשה. לאחר נישואיה קיבלה מהבריטים סרטיפקט להיכנס לארץ ישראל.

פרידה ועליה לארץ

אמי נפרדה מאתנו, ושטה באונייה. אני ואיטה נשארנו להתגורר עם סבא וסבתא בראדום. אני זוכרת שבביתם היה ארון ואח, אך אני זוכרת מעט מפולין כיוון שלאחר עשרה חודשים קיבלנו, גם הבנות, אישור מהבריטים לעלות לארץ, כי אמי הייתה כבר אזרחית בארץ. סבא וסבתא האהובים לקחו אותי ואת איטא לנמל כשהייתי בת 7 בלבד ואיטא בת 11. למרות שהעדפנו להישאר בפולין, בבית המוכר, העלו אותנו על האונייה "פולניה". לימים נספו הסבא והסבתא בשואה, לא ידוע איך ומתי. בנמל מצאו אישה, שעלתה גם היא על אותה אונייה, לפלסטינה, וביקשו ממנה לשמור על נכדותיהן בזמן ההפלגה. אולי אפילו שילמו לה שתשמור עלינו. אני זוכרת מההפלגה בחילות במהלכה, שעמום, ופחד מהלא ידוע. כשהגענו לארץ חיכתה לנו אימא בנמל חיפה ולקחה אותנו לביתה ברחוב דניאל בתל אביב. המשפחה הייתה דתית וקיימה אורח חיים דתי. נולדו פה בארץ אחים נוספים מאותה אימא: זהבה, שלמה, ומשה. את השבתות והחגים בילינו עם המשפחה ועזרתי לגדל את אחי.

לימודים וקיבוץ

למדתי בבית ספר "תלפיות" לבנות דתיות בעיר. בגיל 14 החילותי ללמוד בתיכון ערב, בו למדו תלמידים שעבדו בבוקר לפרנסת הבית, כמוני. בגיל 16 הציעה לי חברה בשם יונה להצטרף אליה לקיבוץ. התלהבתי מהרעיון, עליתי על אוטובוס ונסעתי לקיבוץ גבעת השלושה, ליד פתח תקווה. קיבלתי מיטה באוהל יחד עם חברתי. בימים ההם לא היה טלפון או  פלאפון ורק לעיתים רחוקות פגשתי את משפחתי בתל אביב. זה נראה לי ולמשפחתי טבעי לגמרי. בקיבוץ עבדנו בבוקר בקיבוץ ובערבים שרנו רקדנו ביחד, וקיימנו חיי חברה תוססים.

ההתגייסות לפלמ"ח ושירות

לאחר זמן מה גיליתי שיש חברים בפלמ"ח והציעו גם לי להצטרף. יחד איתי התגייסו גם חברים נוספים: ישראל – שבא לבד מטורקיה כילד, איציק מנתניה שלימים התחתן עם חברתי הטובה, ואיזיק שבא לבד מתימן וגר במעברה ברחובות.

מיד עם גיוסי לא נזקקתי לאימונים והכשרות בקיבוץ, מכיוון שכבר עברתי הכשרה מגויסת אשר במהלכה למדתי לירות בנשק ותרגלתי ליווי מכוניות משוריינות. לאחר מספר חודשים, התחלתי בפועל בשירות בליווי שיירות לירושלים הנצורה. אני זוכרת שבמהלך השירות בפלמ"ח, שבועיים עבדנו בקיבוץ עם ילדים ושבועיים עברנו אימוני צבא. הכי אהבתי בתקופה זו את הקומזיצים שהיינו עושים בערבים, בהם שרנו סביב המדורה, אכלנו תפוחי אדמה והלכנו לישון לאחר מכן באוהלים. במיוחד שרנו הרבה את השיר "באב אל וואד". לא מעט חברים מאותה תקופה נהרגו בפעולות שונות של הפלמ"ח. הדבר העציב אותי מאד ואני זוכרת אותם עד היום.

המשוריינים היו יוצאים מדי בוקר עם נוסעים, אספקה של אוכל וציוד לירושלים. בכל ג'יפ היו בן ובת שיצאו ללוותו. כל בת החביאה בתוך מעילה כלי נשק רבים ככל שיכלה: רימונים, סטן, רובה ואקדח, כיוון שהבריטים היו מנומסים ולא נגעו בבנות, למרות שלבריטים כן היו חיילות כמוה ויכלו לחפש עליהן, אך הכול היה בשקט, כך שהבריטים לא ידעו. לבשנו דרך קבע מעילים בהן הסתרנו רימונים וסטן בשרוולים. לאחר שעברו את ביקורת הבריטים, השתמשנו בכלי הנשק נגד הערבים שהתקיפו אותנו.

התחנה הראשונה הייתה בתחנה המרכזית בתל אביב. לפני יציאתנו היה פטרול בריטי שראה שאין מטעני חבלה בדרכם. אני זוכרת שיום אחד מיהרו לצאת ולא נעשה פטרול בריטי מקדים, והערבים הפעילו מטען חבלה רב עוצמה על המשוריין וחברי נהרגו. באחת מנסיעותיי התחילו לירות על המשוריין בדרכנו לירושלים. שלפתי את אקדחי, פתחתי חריץ בחלון ויריתי ממנו. רק כשהגענו לירושלים חיכו לנו חברים מהפלמ"ח ושיבחו אותי על כך שהרגתי את מי שניסה להרוג אותנו, ובכך ניצלו חיינו והאספקה הנצרכת כל כך הגיעה לירושלים הנצורה. עם קום המדינה, בכ"ה באייר תש"ח, עזבתי יחד עם חברי את הפלמ"ח ונכנסו לארגון החדש: צה"ל.

נישואים

בליווי השיירות היה גם יוסקה לוטנברג. ביקשתי ממנו סיגריה פעמים מספר, וכך נהפכנו לזוג. יוסקה נולד בפתח תקוה. לימים הזדקק לתאריך לידה אך הוא לא ידע זאת, אמרו לו שהוא נולד בבית, מה שקרה לחלק מהאזרחים כשקמה המדינה. הלך לחפש את המיילדת והיא זכרה גם זכרה.

לאחר הקמת המדינה התחתנו וגרנו ברמת החייל בשיכון של משוחררי צה"ל, לאחר שיוסקה נפצע בקרב על בית מחסיר. הוא אושפז ועבר שיקום בבית החולים תל השומר. בעקבות כך הקים בתל אביב את בית הלוחם לפצועי צה"ל. לאחר מכן עברנו למרכז תל אביב לרחוב הפרדס, בשכנות בית הספר "הקליר". מהחלון ראו את חדר המנהל. נולדו לנו שלושה ילדים: אילן, איתן ואורית. הילדים למדו בבית הספר שליד ביתנו. עבדתי כמזכירה בבית ספר אלונים ברמת אביב. הילדים גדלו, בעלי היה פעיל בבית הלוחם, אותו הקים וליווה את משלחות הנכים לאולימפיאדות.

מלחמת יום כיפור, אובדן

במלחמת יום כיפור בשנת 1973, בני, איתן, היה שריונר לאחר שנשר מקורס טיס. איתן הוצב בקנטרה ובקרב הירואי עזר לחברים פצועים במשך לילה שלם תחת אש המצרים. בסופו ספג טנק של חיילנו פגיעה ישירה ועלה באש. איתן חש לחבריו והוציא אותם מהטנק הבוער. עם אור הבוקר נפגע איתן ונדם קולו של צה"ל בקנטרה. איתן נעדר ולא ידעו מה עלה בגורלו. אנחנו, הוריו, לא חסכנו במאמצים לחפשו, פנינו לראשי ממשלות ורמטכ"לים, ורק לאחר תשעה חודשים! גילו את גופתו בשטח בו נלחם. הוא הובא לקבורת ישראל בבית העלמין הצבאי, בקריית שאול. על גבורתו בקרב זה קיבל איתן את צל"ש הרמטכ"ל.

כמובן שנפילת בנינו הכתה קשות בי. אני ובעלי עברנו דירה כדי להתרחק מבית הספר בו למד בנינו, איתן הי"ד.

פנסיה

היום אני בפנסיה ועסוקה בילדיי, במשפחתי המורחבת, בחברים ובפעילות הענפה של בעלי ,שהינו "יו"ר ארגון נכי צה"ל" עד 2001, יו"ר "יד לבנים" בתל אביב, ממקימי "מוזיאון הפלמ"ח" בתל אביב, ממקימי "בית הלוחם", תל אביב ,ומנהלו מיום הקמתו. במשך כ-30 שנים כיהן כיו"ר "ההתאחדות הישראלית לספורט נכים" וסגן יו"ר "הארגון הבינלאומי לספורט נכים.

עם נכדינו

הזוית האישית

עטרת: אני פוגשת את דודתי חנה מדי שנה ביום הזיכרון, ושומעת על בנה איתן. בתכנית ובכתיבת הסיפור למדתי גם על חנה עצמה, על תקופת הקמת המדינה ועל הפלמ"ח.

חנה: שמחה על כך שהילדים היום יודעים מה עשו בפלמ"ח ובהקמת המדינה. חשוב שיזכרו את איתן שלנו.