מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עזיבת מרוקו והתאקלמות בארץ

סימה ואלה
סימה
סיפור חייה ועלייתה ארצה של סימה פרץ
בזמן מלחמת ששת הימים הייתי עדיין במרוקו.
המצב היה מאוד לא ברור ליהודים, ולכן אימי החליטה לעזוב את מרוקו. היא עשתה זאת ללא ידיעתו של אבי ומתוך דאגה לבנותיה בגלל איומים שיחתנו אותנו עם גויים.
הרישום לעלייה לארץ נעשה דרך הסוכנות היהודית ונקבע מועד. המסלול היה טיסה למרסיי שבצרפת עם שהיה של חודש ימים בצרפת, לאחר מכן שייט בספינה במשך 7 ימים לארץ ישראל עם חניות ביניים בקפריסין ובנפולי שבאיטליה.
המסלול
למרסיי הגענו בשעות הערב המאוחרות. היה חשוך ולא ראינו ממש טוב את מחנה המעבר שבו היינו צריכים לשהות במשך חודש.
בבוקר התעוררנו, היה סגרירי. אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו החוצה לראות את הסביבה בה אנו נמצאים.
ביחד עם ההורים הסתובבנו ברחובות מרסיי, הגענו לנמל והיה מקסים.
מכיוון שלא היה חסר כסף למשפחה נכנסנו לחנויות לקניות, למסעדות, והתפנקנו.
דיברנו מצויין איטלקית והרגשנו כמו בבית. במשך ימים בילינו וגם טיילנו במקומות רחוקים וגם נסענו לערים סמוכות.
בשבוע השני, הוריי החליטו לטוס לפריז לבקר את הדוד שלי, אח של אבא שגר שם עשרות שנים ובעל אזרחות צרפתית. טסנו ושהינו שם שבוע.
היה כייף ושכחנו כמעט את כל הסיבות שבגללן עזבנו את מרוקו והתמקדנו ברגעים הטובים והעכשוויים.
וכך עבר חודש, והמשיך המסע לארץ.
עלינו על ספינה גדולה למשך שבוע. כל המשפחה סבלה ממחלת ים וכל הזמן שכבו עם כדורים נגד הקאות וביסקוויטים, מלבדי ומלבד אבי שחשנו בטוב וכל היום שוטטנו בספינה, שיחקנו פינג פונג, היינו בבריכה ובמועדון. היו לי הרבה חברים שהכרתי קודם במרסיי.
החניה הראשונה היתה בנפולי שבאיטליה, כל המשפחה ירדה לטייל ולשכוח ממחלת הים, עשינו קניות וטיילנו, ובערב חזרנו לספינה. החניה השניה הייתה כעבור יומיים בקפריסין, וגם אז כולם ירדו לאכול ולטייל.
חזרנו לספינה ומשם לארץ, לנמל חיפה.
הגענו לארץ ב-3 במרס 1968. היה זה בדיוק חג פורים, וכל הארץ הייתה מחופשת .
קיבלו אותנו די יפה עם כיבוד ודגלים וכל משפחה עברה רישום ארוך.
הילדים התעייפו, הרגיז אותנו שניסו לשנות שמות לכולם על מנת שיתאימו לסגנון הישראלי חלקם הסכימו וחלקם סרבו.
פוזרנו באוטובוסים לערים שונות, לנו נפל הפור על חדרה, מכיוון שלאימי היו אחים שגרו בחדרה וסבתי שעלתה איתנו עם ילדיה הצעירים רצתה להיות ליד בניה.
קיבלנו דירה מעמידר בנווה חיים אך עד שקיבלנו את הבית בנווה חיים שהינו אצל דוד שלי בגבעת אולגה למשך כשבוע.
בשבוע הראשון ששהינו אצל הדוד שלי, היו חגיגות פורים וכולם התחפשו.
אנחנו לא התחפשנו אבל דוד שלי, על מנת להנעים את האווירה קנה לנו כל מיני אביזרים כגון כובע, פאות, איפור, רעשנים והצלחנו לצאת לרחובות ולחגוג – חידוש נחמד למי שמעולם לא חגג פורים.
כאשר קיבלנו את הבית מעמידר בנווה חיים (הפועל המזרחי) קיבלנו דברים ממש בסיסיים כמו מיטות, שמיכות, גז ומקרר קטן, שולחן וכסאות.
היה מאוד קשה, כי כל הציוד שלנו הגיע רק לאחר 3 חודשים.
בזמן הזה אבי (שבחוץ לארץ עבד בבנק צרפתי) הלך לאולפן ללמוד היטב את השפה למשך חצי שנה.
היה מאוד קשה כי היינו צריכים הכנסה ואימי מעולם לא עבדה.
לכן אני, שהייתי בת חמש עשרה וחצי, ואחותי שהיתה בת  שבע עשרה וחצי, יצאנו לעבוד במפעל פרי- זה של קונסרבים לא רחוק מהבית.
היינו מגיעות ברגל ועבדנו משעה 7:00 בבוקר עד השעה 16:00 וחזרנו הביתה מאוד עייפות.
המשכורת של שתינו סייעה לפרנסה בבית עד שאבא סיים את האולפן.
זאת למעשה הייתה הבעיה הקטנה ביותר, הקושי העיקרי היה להשתלב בשכונה ולהתקבל לחברה הישראלית. באופן יחסי היינו די מקובלים, בזכות אבי שנחשב לאדם נאור ומשכיל.
כאשר אבי סיים את האולפן, החל לעבוד בבנק הפועלים בחדרה בדרוג נמוך והתקדם לאט לתפקידים בכירים יותר במשך השנים.
אחותי לא חזרה ללמוד כל השנים והמשיכה לעבוד.
אני התחלתי ללמוד בבי"ס נעורים והשלמתי את 12 שנות לימוד שלי.
ההשתלבות בחברה לא הייתה פשוטה מפני שבאותה תקופה החלה מלחמת ההתשה – היה מפחיד וקשה.
בכל זאת, היינו צעירים ומלאים שמחת חיים, השתייכתי לחבורה שהייתה מורכבת ממס' נערים עולים ומס' נערים ותיקים ולמדנו ליהנות מהחופש שאנו לא בארץ עוינת, ושהיה באפשרותנו לצאת ללא ליווי של הורים ולטייל ברחובות.
לאחר מס' שנים התחתנתי, בגיל צעיר חסית, עם בן מושב "חרב לאת" שבעמק חפר ועברנו לגור במושב בצפון. גם זו הייתה קליטה לא פשוטה וחיים שונים לגמרי.
אחרי לידת בני הבכור התחלתי ללמוד באוניברסיטת חיפה עבודה קהילתית וסוציאלית, מה שהתאים לרוח התקופה במושבים.
ומאז הכל היה קל בהרבה, השילוב היה כמעט מושלם עד מושלם.

מילון

פור
מילה נרדפת למזל או גורל

קונסרבים
קופסאות שימורים בלועזית

מלחמת ההתשה
מלחמה לא מלחמה שנמשכה קרוב לשנתיים בין כל מדינות ערב ליהודים

ציטוטים

”צריך סבלנות, כוח רצון ואומץ לקבל את השינוי ולדעת להתחיל מחדש.“

הקשר הרב דורי