מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה חזן, נולדתי בשנת 1954 במרוקו. אני משתתפת השנה בתכנית "הקשר הרב דורי" בביה"ס "פנינת אור" במגדל העמק. במפגשים אני מספרת לתלמידות את סיפורי וחוויות מילדותי ויחד אנו מעלות ומתעדות את הסיפורים. 

 

היינו משפחה של עשרה ילדים בלי עין הרע. כשהגעתי לארץ הייתי בת 7 שנים. ממרוקו אני לא זוכרת כל כך הרבה, אני זוכרת בדיוק איפה היה הבית שלי ונזכרתי בפרטים נוספים לאחר שנסעתי לביקור שורשים במרוקו.

 

בכל בוקר אבי היה לוקח אותי לאישה ערביה שהייתה יורקת עלי והייתה משפדת לי את הבטן כי היה לי צהבת ואקזמה בכל הגוף וזו הייתה התרופה. יום אחד בא לאבי ערבי ואמר לו: "תשמע, מסתכלים על בנותיך, תשמור עליהן". בעקבות זאת אמר אבי לאימי שכדאי שנעבור לישראל ובשל כך עלינו לארץ ישראל. הילדות שלי הייתה שונה מנכדיי. בעבר היינו משחקים ברחוב והיום הכל במחשב, היום ילדים צריכים שמישהו יעסיק אותם ואנו היינו מעסיקים את עצמינו במשחקי רחוב שונים.

 

באחת הפעמים כשאבי לקח אותי לערביה שטיפלה בי, הלכתי עם אחותי לכיוון המרפאה וליד  המרפאה היה בסיס אמריקאי. בבסיס היה בחור נאה, וזה עקב אחרינו והיה חשש שהוא יחטוף אותנו פתחנו בריצה לעבר הבית. כמה דקות לאחר שהגענו הבית הוא נקש על דלת ביתנו והבטיח לאימי שהוא עד שבוע יביא לה תרופה בשבילי והוא אכן הביא לי משחה ונרפאתי לדוגמא לטיול שנתי לא הייתי יוצאת ובכיתה הייתי אומרת שאני לא רוצה לבוא לטיול ואיש לא חשב שחסר לי כי דוד שלי זה קנדי…

 

אך הסיבה האמתית הייתה שלאימי לא היה כסף וכך הרגשתי טוב ולא התביישתי בפני חברותי. באחת אספות ההורים המורה בבית ספר שאלה את אימי מדוע אני לא מביאה אוכל ומסתבר שאני בסוף הייתי אוכלת את האוכל בדרך…אנחנו היינו ילדים מאוד עצמאיים. אבי נפטר 3 שנים לאחר שהגענו לארץ וכך נותרנו עשרה ילדים עם אמא אלמנה בת 38.

 

בעבר היינו ילדים מאוד תמימים אמי עבדה עלי שדוד שלי הוא קנדי – נשיא ארצות הברית לשעבר וכך מעולם לא הרגשתי מחסור כי דוד שלי היה קנדי – והאמנתי שיום אחד הוא יבוא וייתן לי הכל. אמא שלי תמיד הייתה משדרת שיש הכל. היא הייתה תופרת לנו בגדים ודואגת שתמיד יהיה אוכל – לא תמיד בשר, היא הייתה מסתדרת עם מה שיש ומעולם לא הייתי רעבה או שהיה חסר לי משהו. מעולם לא הייתה מתלוננת שאין- הכל יש!

 

הייתה לנו יראה מאימא שלנו. היו משמעת וכללים. לא רק להורים היינו מקשיבים גם לאחים הגדולים מאיתנו היינו מחויבים להקשיב.  

 

ההתאקלמות בארץ הייתה די יפה אך היה משהו אחד מוזר: לא הייתי רגילה לאנשים תימנים – כהי עור. היינו מפחדים מהם בגלל הפאות המסולסלות הארוכות וכל הזמן הייתי קונה לחם חום ולא לבן, הייתי מתבלבלת בגללם. היה בלבול נוראי בשיבוץ התלמידים במוסדות.

 

בתור ילדה בת 7 שמו אותי בגן. אימי שחשבה שזה בית ספר, שאלה אותי מה לומדים בבית הספר. אמרתי לה שלא לומדים – יש הרבה בובות ומשחקים. לבסוף התברר שזה גן ורק אחר כך העבירו אותי לבית ספר. כשעלינו לארץ התיישבנו ביקנעם.

 

לאבי היה בחו"ל מפעל, ובארץ נתנו לו לעבוד בקק"ל אחרי שעבד בסולתם כי לא מוצא חן בעיניו שילדיו עברו ללמוד בבית ספר דתי. אבי מאוד נפגע מזה שהוא אינו בעל מעמד כפי שהיה לו בחו"ל. אמא שלי בתור אלמנה עם 10 ילדים, כשהיא הייתה תולה כביסה היא הייתה מתחילה לשיר והנשים המרוקאיות היו שואלות: "מדוע היא שרה אם בעלה נפטר? היא צריכה להיות עצובה!" ואחותי שאלה אותה: "האמת, מדוע את שרה אם אבא נפטר?" ואימי השיבה לה בהגיון: "כשאני הולכת לישון, אני בוכה. אם אני אבכה עכשיו, אתם גם תהיו עצובים."

 

למדתי במרוקו שנה אחת. היינו לובשים כעיין חלוק זהה כל התלמידות.  תלמיד שלא היה מתנהג כרצון המורה היא הייתה מרביצה לנו עם סרגל על קצות האצבעות… משמעת הייתה רצינית, ואבוי לתלמיד שהתחצף…

פה בארץ, בבתי הספר לא היה מחשבים והיינו יוצאים הרבה משטח בית ספר על מנת ללמוד בשטח. בכל בוקר היה מסדר בחוץ  והיינו שרים בבוקר או שהייתה פעילות. בארץ  לא הייתה תלבושת היינו לומדים עד שעה חמש והייתה משמעת רצינית!

 

יקנעם: "יָקְנְעָם עִילִּית היא עיר במחוז הצפון בישראל. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1950, הופרדה מהמושבה יקנעם בשנת 1967, והוכרזה כעיר ב־18 בדצמבר 2006. יקנעם עילית גובלת במושבה יקנעם ובמושב עין העמק, וממוקמת במרחק של 5 ק"מ מקריית טבעון. גובהה הממוצע של העיר הוא 151 מ' וגובהה המקסימלי הוא 255 מ' בשכונת "שער הגיא".

 

מגדל העמק: "מִגְדַּל הָעֵמֶק היא עיר במחוז הצפון בישראל. העיר שוכנת בשוליים הצפוניים של עמק יזרעאל, על שלוחה של הרי נצרת, כ-4 קילומטרים דרומית-מערבית לנצרת. השם "מגדל העמק" הוענק לה על ידי נשיא המדינה אז יצחק בן צבי. שם העיר הוא חיבור של השם הערבי אל-מוג'ידל עם 'העמק' – הוא עמק יזרעאל‏. מגדל העמק נוסדה בשנת 1953". ויקיפדיה

תשע"ו