מאגר סיפורי מורשת

שמי אוסקר קרמל, אני סבא של רז שיפמן, ומשתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

ילדות

גדלתי בארגנטינה. אני זוכר שבזמנו בית הספר היה יחסית חדש. הוא היה מרחק של 500 מטר מהבית שלי והיינו באים לבית הספר עם חלוקים לבנים. לפני שנכנסנו לכיתות שרנו שיר על הדגל של ארגנטינה. עמדנו בשורות במרווחים של יד ממי שלפנינו ובהפסקות שיחקנו בחצר בחוץ. מהלימודים אני לא זוכר הרבה, מה שאני כן זוכר זה שאחרי שאמי נפטרה כשהייתי בן תשע, עברתי לגור אצל דודה שלי ואז החלפתי בית ספר. מאז לפי מה שהנכדים מספרים לי השיטה לא כל כך השתנתה, אבל מה שהשתנה זה המשמעת וההערכה למורים. אז התייחסו למורים כאל יצורים קדושים.

 בילדותי

הסיבה לעלייה ארצה 

מאז שהייתי בנוער הציוני בארגנטינה, הכוונה של הנוער הציוני הייתה להעלות אותנו ארצה ומשמה למדתי על ציונות. בשנת 1975 טסנו לארץ אני ועוד כמה חברים, והתרשמנו מאוד. בשנת 1977 עלינו עם אימא שלך, ופה חגגנו לה יום הולדת שנה. אחרי שנה חזרנו לארגנטינה ובסוף עלינו סופית בשנת 1988 ומאז אנחנו פה.

אני זוכר שההפלגה לארץ מארגנטינה ארכה 21 יום. הישראלי הראשון שהכרתי היה איזה בן אדם מבוגר שהיה איתנו בהפלגה, אני לא זוכר את שמו. מהדיבורים איתו שמענו הרבה על הארץ ושאלנו מה השמות של האנשים בארץ, כדי שנוכל להחליף באופן זמני את השם שלנו לשם עברי. השם שלי – על פי השיטה הזו – היה עוזי. אז כשהגעתי לארץ קראו לי עוזי בבית זרע. בקיבוץ קיבלתי הורים מאמצים ורק ההורים המאמצים קראו לי עוזי, כל השנים עד מותם הם קראו לי עוזי. אבל הבן אדם הראשון שאני זוכר מישראל היה האדם הזה מהספינה שנתן לי את השם עוזי.

אני נולדתי בבואנוס איירס אבל ביליתי הרבה מהחיים שלי בקוריינטס בצפון ארגנטינה. חזרתי הרבה פעמים לבואנוס איירס ויש לי משפחה שם, והאמת שכיף לי שם כי אני מאוד את הנופים את המקומות את האנשים ואת האוכל. אבל החיים שלי הם פה: יש לי כאן את הילדים שלי, את הנכדים שלי, את החברה לחיים והחברים שלי, אז טוב לי פה. לא צריך לחזור.

תחילת הקליטה 

בהתחלה, בעלייה הראשונה הראשונה שלנו, גרנו במרכז קליטה בבאר שבע. בגלל שידעתי עברית (כי בשנת 1968 באתי לפה כמתנדב), לכן מצאתי עבודה מהר בתור מפקח בנייה באזור ליד ימית בסיני. כל יום נסעתי עם עוד עובדים לסיני ועברנו דרך עזה. שם עשינו קניות כי היה שם יותר זול. לא הכרנו הרבה אנשים חוץ מהאלה שעבדתי איתם, כי היינו במרכז קליטה. בסוף חזרנו לארגנטינה אחרי שנה אז לא הייתה לנו אפשרות לפתח את הקשרים החברתיים לרמה גבוהה. בפעם השנייה שעלינו, עלינו לאשדוד ואז לאט לאט כן התחלנו לפתח קשרים חברתיים עם אנשים וקנינו דירה, התחלנו לפתח חיים רגילים ואני חושב שהיה לנו נחמד.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בחט"ב שרת בכפר סבא, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה שרית זליגר.