מאגר סיפורי מורשת

המפגש הראשון עם פלסטין – ארץ ישראל

הכל החל בשנות ה- 30. בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, הגיע לרומניה, מקום הולדתה של אמי מינה ז"ל בת למרדכי וחיה סגל ז"ל, שליח מפלסטין' ארץ–ישראל. השליח היה נמרץ, רכב על אופנוע ובקריאות גיל הזמין אותה ואת חברותיה לתנועת הנוער "מכבי-צעיר".

אמי הצטרפה לתנועה בה למדו את השפה העברית, ציונות ואהבת הארץ.

בשנת 1932, היתה המכביה הראשונה בפלסטין, אמי הוזמנה יחד עם נבחרת ההתעמלות על מכשירים, להתחרות מול קבוצות אחרות. בתום התחרויות, אמי ושתי חברותיה בחרו לערוק ולהישאר בפלסטין, כשהמנדט הבריטי שלט במדינה. האהבה לארץ והגעגועים אליה, עזרו לשלוש הנערות למצוא את דרכן בעת ההיא, הן פנו בעיר חיפה ל"בית החלוצות".

אמי מינה האהובה ז"ל, בשנות ה-30

אמי פנתה למנהלת הבית וביקשה מקום ללון ולהתפרנס, המנהלת הציעה לה ולחברותיה ללמוד תפירה, לתפור מדים ללוחמים מה שבעתיד יהפכו לצה"ל.

אמי וחברותיה התגייסו למשימה, למדו לתפור והכינו מאגר של מדים לצבא שעתיד לקום ולהילחם על עצמאות ארצנו. הן גילו את יופי הארץ ואת החיים המגוונים והרב-תרבותיים, למרות שהבריטים שלטו והיקשו על חיי היישוב היהודי, כשברקע ערביי פלסטין תוקפים בכל הזדמנות.

החזרה לגולה – השואה

אמי שהתה בארץ עד 1936, כשהחלו להגיע השמועות הראשונות על צורר שקם בגרמניה ורוצה להפוך "למלך העולם" בדרכי מלחמה ודיכוי.

אמי דאגה להוריה ולששת אחיה, אשר נותרו ברומניה ובחרה לחזור ולהיות איתם בימים הקשים. היא לא שיערה שהיא נקלעת לשואה האיומה. במהלך מלחמת העולם השנייה, אמי חוותה מסעות רגליים בשמש יוקדת ובימים מושלגים. המסעות התנהלו בתנאים קשים ובלתי אנושיים, כשאיום ריחף על חייה ועל בני משפחתה, לאורך למעלה מארבע שנים, היא וכל בני משפחתה חיו ברעב ללא כסות התואמת את מזג האוויר, סמרטוטים לרגליהם ללא נעליים. במסעות, החלשים נפלו ולא הצליחו לעבור את הקשיים ואז הם נורו. חרדת הקיום ליוותה אותם בכל רגע ורגע.

בתום המלחמה משפחתה בחרה לחזור לבית ברומניה ולמטעי הדובדבנים אותם נאלצו לעזוב בעקבות הגירוש המר. אמי בחרה לחפש דרכים באמצעותם היא תוכל לחזור לפלסטין, באותה העת השלטון היה מנדטורי, הבריטים שלטו ולכן, היהודים הפליטים לא הורשו לעלות ארצה.

משואה לתקומה

אמי חיפשה אנשים וקשרים באמצעותם תוכל לממש את החזרה ארצה. היא נסעה לעיר בוקרשט, שם מצאה קבוצות פליטים הממתינים כמוה לאישורי עלייה ארצה, באותה העת העלייה היתה בלתי לגאלית, כלומר לא חוקית.

הוריי במחנה המעצר בקפריסין

מדי בוקר נעמדה בתור ארוך של ממתינים לאישורי העלייה הבלתי-חוקית ארצה. עד שעות הערב המאוחרות, עמדה והמתינה לאותם אישורים. באחד הימים, הרגישה יד הנוגעת בכתפה, התבוננה לאחור ופגשה גבר יפה תואר, אשר פנה אליה ושאל אותה מה מטרת ההמתנה במקום הזה? הסבירה לו אמי: "כאן ממתינים לאישור והודעה מסודרת על יום, שעה ושם הספינה באמצעותה ניתן יהיה להעפיל למדינת ישראל – פלסטין". היא גם הסבירה לו שצריך להיות נחוש, עקשן ולבוא מדי יום ולהמתין עד שיתרחש "הנס". אותו הגבר השתומם, התבונן בה בפליאה והמשיך להגיע מדי יום. הוא התאהב באמי, הוא חיפש אותה מדי יום ונעמד מאחוריה, הם נהגו לשוחח. יום אחד שאל אותה "מה יש לנו לחפש "במדבר ההוא"? "אני מציע לך נישואין, בואי נישאר כאן ונבנה את חיינו המשותפים, לאחר התופת ששנינו עברנו". אמי הסכימה להצעת הנישואין בתנאי שאת חייהם המשותפים הם יבנו בארץ-ישראל. אמי היתה ציונית נלהבת, אהבה מאוד את הארץ והתגעגעה לימים בהם חיה בארץ והאמינה בתקומת ארצנו ועמנו. הם נישאו והמשיכו להמתין יחד לאישורים. היום הגדול הגיע "והנס" החל להתרחש הוריי נאלצו לעבור ליוגוסלביה, שם עלו על אניית המעפילים "כנסת ישראל".

המסע בים היה קשה,  מפרך ומסוכן. עם כניסתה של האנייה למים הטריטוריאליים של פלסטין, החלו הבריטים להמטיר אש תוך כדי בקשות מהמעפילים לחזור למקום ממנו יצאו, המעפילים בדרכם האמיצה וללא כלי נשק, החלו את מלחמתם הנואשת באמצעות קופסאות שימורים, אשר השליכו לעבר הספינות הבריטיות אשר הקיפו את ספינת המעפילים. המאבק הסתיים בהרוגים ופצועים על הספינה ומי שנותר גורש למחנה בקפריסין.

אמי הגיעה במצב של הריון מתקדם, לצערנו לא היו תנאים נאותים ללידה בטוחה ולכן התינוקת נפטרה במהלך הלידה. אמי נותרה עם אגן מפורק, מה שאילץ את הבריטים להעביר אותה להדסה בית-החולים על "הר הצופים". אבי, פסח ז"ל בן משה ורוזה ז"ל, שהה איתה עד אשר חזרה לכוחותיה. כל זה התרחש בטרם קמה מדינתנו וקיבלנו את עצמאותנו.

עבר הווה עתיד "מתכתבים"….

בטבעון החלו חיים חדשים ומלאים באופטימיות. הוירי ז"ל פגשו שמורת-טבע יפהפייה ובליבה שיכון עולים, בו הוריי קיבלו מגורים.

טיול בטבעון ובעיר חיפה בשנות ה-50

ההתרגשות והשמחה נבלמו עם פרוץ מלחמת העצמאות, אני נולדתי לאחר קום המדינה. הוריי נרתמו לבנייה והפרחת טבעון בפרט וארצנו בכלל, הם היו חדורי מוטיבציה, נחישות והתמדה להצליח ולהתקיים בכבוד.

פרח הרקפת הוא הסמל של קריית-טבעון

סיפור חייהם השפיע רבות על מי שאני היום. העולם הערכי אותו אני נושאת בליבי, ההתנהגויות, האמונות והעמדות שלי הושפעו מהדרך שבה הוריי חינכו אותי. הוריי שימשו סמל ודוגמה לנחישות, התמדה, מצוינות, רגישות וכבוד לאחר.

כבת יחידה, פונקתי אך מעולם לא ויתרו על מתן כלים להיותי עצמאית, מה שסייע ומסייע לי עד עצם היום הזה במצבים קשים ובהתמודדות עם אתגרים.

את הסיפור שקדי נכדתי האהובה ואנוכי מספרות במסגרת שנת הבת-מצווה, הזדמנות לשתף ולספר על חגיגת בת-המצווה שלי שלא היתה "בת מצווש".  כמו חברותיי ביום חג הבת מצווה, התכנסנו בכיתה ביום המיוחד הזה, ישבנו במעגל ולא בטורים (כפי שהיה נהוג כל יום). הוריי הביאו עוגה חגיגית שאמי אפתה (ולא שף) וממתקים לרוב. החברים לכיתה ברכו ויחד איתי שמחו בשירה ובריקודי עם. מהוריי קיבלתי מתנה טרנזיסטור באמצעותו שמעתי מוזיקה ותוכניות מקסימות. במלחמת ששת הימים, שמעתי דרכו את תרועת השופר ושמחה מהולה בבכי הלוחמים, שהגיעו לכותל המערבי.

הטרנזיסטור

את אהבתי לארץ והיותי ציונית נלהבת, הבאתי לידי ביטוי דרך בחירה בתחום החינוך, מקצוע אשר ראיתי בו שליחות חשובה ומשמעותית, באמצעותה יכולתי להעצים דורות של תלמידים ותלמידות, מורים ומורות, מנהלים ומנהלות.

תלמידי האהובים בית – ספר "מעיין" יבנה בשנות ה-90

סבא אריה ז"ל קצין בחיל – האוויר

הבחירה בבן זוגי, אריה ז"ל בן לגולדי ווילי ז"ל, שהיה קצין בחייל– האוויר, הביא אותנו כמשפחה, הבנות ליאורה וורד שהיא אימא של שקדי, למעברים תכופים מבסיס לבסיס ואיתם אתגרים לא מעטים, כמו למשל מגורים ובסיס "איתם" בצפון סיני, בסיס שהיה אמור להיות הבסיס הגדול ביותר במזרח התיכון. עם בואו של נשיא מצרים דאז, אנואר סעדת, ואתו ברכת שלום ורצון להסכם שלום עמנו, נאלצנו לעזוב את הבסיס ולעבור לבסיס רמון, שהוקם בעקבות השלום עם העם המצרי.

אהבתי וההבנה העמוקה מסיפור הוריי, שאין לנו "ארץ אחרת", נטעה בי את התחושה לאורך כל המסע שעברנו גאווה, מסירות, התמדה וראייה אופטימית בדיוק כפי שהוריי בחרו להתמודד עם הקשיים "במסע" שלהם.

בתרבות ובאורח החיים שצפיתי וחוויתי בבית הוריי משפיעים על אהבתי למוזיקה, לתיאטרון, לאומנות הפלסטית, למפגש עם ספרים ומחול. את רוח ההתנדבות שלהם, זכיתי להמשיך עם פרישתי ממערכת החינוך, כיום, אני מתנדבת במוזיאון תל אביב ובמערכת החינוך. הוריי אהבו את ארצנו, אני אוהבת את ארצנו, משפחתי אוהבת את ארצנו "כך נמשכת השרשרת".

2019 חגיגה משפחתית בהרי ירושלים

2019 חגיגה משפחתית בהרי ירושלים

 יש בי אהבה

הזוית האישית

הנכדה שקד: היה כיף ביחד עם סבתא שרה, רגעים ושעות של הנאה, חוויות משותפות. הזדמנות נפלאה לספר וגם לגלות פרקים חדשים, שלא היו ידועים לי בהיסטוריה המשפחתית. נהניתי מהתכנית "הקשר הרב דורי" בה חוויתי למידה מהנה ומשמעותית, לא דומה ללמידה השגרתית היום–יומית. בנוסף החוויה העצימה את הקשר בנינו בעזרת הזמן שלנו לבד.

סבתא שרה: במפגשי הקשר הרב דורי הפכתי למעין "סוכנת זיכרון" בהם יכולתי לפרוש את סיפור חייהם המרתק ומלא התהפוכות של הורי מינה ופסח ז"ל. חוויה ייחודית ומרגשת הזדמנות לכבד יחד עם נכדתי שקד המקסימה את עברם ומורשתם של הורי בפרט וסיפור העם היהודי בכלל. הזדמנות להתחבר, להבין, וליישם את העולם הערכי אותם נשאו על ליבם ו"ציוו" עלינו להמשיך את דרכם האמיצה והאמונה החזקה לכלל משפחתנו בפרט ולכל מי שיקרא את הסיפור שלנו בכלל ש"אין לנו ארץ אחרת".