מאגר סיפורי מורשת

אתה מסתובב בין הביתנים ואינך יכול לעכל מה שרואות עיניך. כל ביתן מוסיף עליך עוד מטען. עיניך רואות ולבך מתפלץ. כאן ביתן של אלפי מזוודות ששמות בעליהן רשומים עליהם בגיר או עפרון או צבע והן מונחות באי סדר. חלקן קרועות חלקן שחורות כאילו הן ממתינות לבעליהן שיבואו וייקחו אותן אך לשווא ובביתן אחר מאות בובות מסוגים שונים, לבושות, קרחות, מחייכות, תכולות עיניים, אדומות שפתיים, יושבות, נשענות וממתינות לילדות לשחק עמן. אך לשווא.

 

ועוד ביתן אלפי זוגות נעליים שחורות, חדשות ובלויות, חומות וגבריות, עם עקב ובלעדיו, מוטלות זו ליד זו 

בערבוביה. אתה מביט וראשך סחרחר עליך. לפתע מתעוררות הנעלים וחגות במחול מול עיניך, ביניהן 

מבצבצות זוג נעלים אדומות קטנות של ילדה. ואתה רואה ברוחך ילדה בשמלה ורודה והיא מרחפת בריקוד בלט שמימי וכולה חיוך. מביטה בך ומצחקקת ושתי גומות בלחייה קורנות. די, די אתה זועק ומתפרץ החוצה ומוציא את נשמתך על השלג הצחור. ובלבך פנימה אתה זועק "אלוהים למה?" אתה ממשיך במסעך ומרחוק אתה רואה את המשרפות וריח חריכה עולה באפך. ואחר כך את תאי הגזים והמקלחות ובאינרציה שאין לה סוף, אתה ממשיך ללכת בשלוליות השלג יחד עם חבריך קציני וחיילי צה"ל ולפתע, מולך ניצבת האנדרטה בצורת כיפה ומתחתיה אפרם של הנספים, נשים, גברים ותינוקות, וזקנים והם רבים רבים.

 

"המסדר יעבור לדום," אתה שומע את המפקד, וכולך ניצב מתוח מול המונומנט המאיים, השחור המפלצתי. "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה בת שנות אלפיים…" מהדהדות המילים מגרונם של החיילים, בקול מפקיע שחקים "לא עוד. לעולם לא" ודמעה זולגת על לחייך. "אומנם הרגתם בנו, אבל אנו קיימים ואתם נמחקתם מעל פני האדמה, היש הוכחה טובה מכך שחיילי צה"ל, הנצרים של אותם שלא רציתם, עומדים על אדמתכם הארורה ושרים בקול רועם. אנחנו נצחנו ולא אתם" חולפת המחשבה בראשי. אתה מבכה על אלה שלא זכו לרגע הנשגב ומבטיח שלא נשכח.

 

למעבר לפרקי סיפור נוספים: