מאגר סיפורי מורשת

השכונה בה גדלתי הייתה שכונה קתולית, כלומר אנחנו היינו היהודים היחידים. שמרנו בבית על מסורת יהודית. בכתתי הייתי היהודייה היחידה. ראיתי כמרים ונזירות שנכנסו לכיתה לעתים קרובות. כאשר למדו תפילות הצטרכתי לצאת מהכיתה למסגרת אחרת בזמן הזה. לא היה נעים אך לא הפריע לי חברתית. במהלך כיתות א-ג הייתי התלמידה מצטיינת, גם בשעורי התעמלות בכדי לציין זאת ענדנו על חולצת התעמלות את האות a (א).

בכיתה ד' זוכרת שהחלטתי להיות כמו כולם והצטרפתי לביקורים בכנסיות. התרשמתי עמוקות מהכנסייה ומהאווירה שבה. הצלחתי לבקר פעמיים עד שנודע לאבא שלי, (שהיה חזן בבית הכנסת). אבא כעס מאוד ונאלצתי להפסיק עם החוויה .  

     

עזבנו את מנדוסה לאחר שכיבדו אותנו אנשי הקהילה היהודית בעיר וגם שכננו הנוצרים שהפכנו להיות חברים, למרות שאבי ז"ל לא הרשה לנו להתחבר אליהם מפחד להתבוללות.

 

הגיע יום של עזיבת העיר. נסענו ברכבת לכיוון "בואנוס אירס", (עיר הבירה של ארגנטינה). לאחר שנפרדנו מכול בני המשפחה עלינו לאוניה בשם: province. אוניה ענקית בת 4 קומות. זכור לי ימי בכי רבים משום שלא רציתי לעזוב את ארגנטינה. בימים הראשונים הרגשנו לא טוב משום שהיו לנו בחילות רבות.

התחנה הראשונה הייתה uruguay. השנייה בברזיל ריו דה ז'נרו. תחנה השלישית הייתה במרוקו שבאפריקה, משם הפלגנו לכיוון ספרד. התחנה הבאה בברצלונה. בברצלונה  טיילנו. התחנה החמישית צרפת, בה נאלצנו להמתין לאוניה שבאה מישראל לקחת אותנו. מסיבות כלשהן הצטרכנו להמתין כחודש ימים במרסל, (עיר נמל).

כאשר עלינו לאוניה מישראל נדהמנו מהמצב הפיזי והתנאים גרועים. התחנה השישית באיטליה, (נפולי). המתנו שבועיים עד שיצאנו לישראל.

אני לא שוכחת את גרירת המזרנים לסיפון האנייה בגלל החום ששרר בחדרים בלילה. לאחר כמה ימים של הפלגה זכינו לראות מרחוק את חיפה, ההר היפה והים הכחול. כשהגענו לנמל השמחה הייתה אדירה וגם תחושת הביטחון. פתאום זכיתי לראות חיליים וחיילות  במדים כולם יהודים דבר מקסים בלב של כולנו, הגענו הביתה לארץ ישראל בשנת 1960. באולם קבלנו מסמכים ונציגים באו אלינו והעלו אותנו לאוטובוס שלקח אותנו לקיבוץ אור הנר (לא רחוק משדרות). כך הסתיים מסע עלייתי לארץ ישראל והתחלתי במסע חיי בארץ.

תשע"ה