מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבי דוד אוחנה

השיכון הראשון של משפחתי
קריית ביאליק ב-1944; צילום של זולטן קלוגר
הסיפור הזה מסופר על סבי שעלה לישראל ממרוקו

סבי דוד נולד במרוקו בשנת 1928. סבי וסבתי עליזה ז"ל ושני דודיי עלו לארץ ישראל ממרוקו דרך הים.

בהגיעם לארץ העבירו אותם למעברה בקריית ביאליק, שבזמנו קראו לה כורדני. במעברה הם קיבלו צריף רעוע, שלא עמד בפני הגשם ובפני החום. במעברה לכל התושבים היו שירותים ומקלחות משותפות.

הכלכלה הייתה קשה, סבתי הייתה צריכה ללכת דרך השדות ולהגיע למקום שבו היו בניינים, שם היא הייתה עובדת במשק בית. סבי עבד בקרן הקיימת לישראל, בעבודות דחק, משמעותה הייתה עבודה מאולתרת של הגברים על מנת להתפרנס. בשנה זו סבי התגייס לצבא ושרת בהג"א שפעילותו הייתה לשמור בישובים, הם שמרו ללא נשק והסתובבו בזוגות.

בשנה זו נוספה לסבתי עוד בת וסבתי נאלצה להפסיק לעבוד תקופה ארוכה, דבר שהקשה על המצב הכלכלי. משפחתי בשנה זו המשיכה בחייה כרגיל. באחד הימים הבחינה סבתי בנער, הנער ששוטט ברחוב ליד הצריף, היה נראה חסר בית ורעב. היא הבינה מיד שאין לו אף אחד, סבתי נגשה אליו ודיברה אתו. היא הבינה שמה שחשבה אכן היה נכון ומיד לקחה אותו תחת חסותה והוא הפך להיות חלק מהמשפחה שלנו.

תמונה 1

שנת 1961 הייתה שנה שמחה במיוחד לסבי, כאשר קיבל עוד ילד וגם זכה להיות סנדק לבנו. סבי התקבל לשמחתו לעבודה במשרד הדואר שם עבד כמוביל חוטי טלפון בכל הארץ הוא עבד מלווה בנהג מאחר ולהוציא רישיון נהיגה היה יקר מידי, בשנה הזאת סבי רכב על אופניים מידי יום ויום הלוך ושוב למקום העבודה.

בשנה זו אמה של סבתי עלתה לארץ והצטרפה אל הצריף בכדי לגור עם סבי סבתי וכל המשפחה, דבר ששימח מאוד את סבתי מאחר ולאנשים מתבגרים לא נתנו לעלות למדינת ישראל, שכן גם לדודי, סבי וסבתי לא נתנו לעלות לארץ – דבר שמאוד ציער את משפחתי. בשנה זו הייתה התרגשות מטורפת, משפחתי קיבלה דירה חדשה בת שני חדרי שינה והול קטן. למרות כל הצפיפות המציקה כולם חיבבו  את הבית ואמרו שהשינוי חיוני בהחלט וטוב לעומת הצריף הרעוע. פתאום היו קירות, חשמל, מים ושירותים הכל שלהם ואף אחד לא יכל להשתמש בדברים שלהם. בית קטן וצפוף לא שינה את השמחה שתמיד חלה בבית משפחתי, ולשמחה זו נוספה עוד בת נוספת. כך שבדירה הקטנה גרו תשעה נפשות בשמחה ובכלל ללא תלונות.

שנת 1965 הייתה השנה הכי עצובה בעיקר לסבתי מאחר ואמה נפטרה. לפני מותה היא הביעה את רצונה וביקשה להיקבר בטבריה העיר הקדושה. כך היה סבי נסע עם סבתי לטבריה ובהזדמנות זו קנו לעצמם חלקת קבר. הם האמינו שקניית קבר היא סגולה לחיים ארוכים, וכן היה חשוב להם למרות גילם הצעיר אז ולהיטמן כשיגיע הזמן אחד ליד השני. הם קנו שתי חלקות קבר צמודות.

שנת 1966 היא שנה שבה הצפיפות חזרה (לא שמקודם לא הייתה צפיפות), אמי שנולדה הייתה בת הזקונים, שזה אומר שהיא הייתה הכי קטנה במשפחה, למרות הצפיפות תמיד שררה השמחה בבית משפחתי. שנת 1967 הייתה שנת פחד במשפחתי מפני ששנה זו הייתה השנה בה פרצה מלחמת ששת הימים. אמי הייתה תינוקת בתקופת מלחמת ששת הימים. בתקופה זו עדיין לא היו מקלטים אז אחיו של סבי חפר בור ענק ושם משפחתי הייתה מסתתרת כל אזעקה.

באחד הימים כשהייתה אזעקה, סבי ספר את כולם וגילה שאמי לא שם. כולם מאוד נלחצו, אמי התינוקת נשארה בבית וסבי רץ להביא אותה לבור ובמזל לא קרא אסון. המלחמה הסתיימה בשמחה גדולה ובשנה זו נוספה שמחה רבה, סבי דוד התאחד עם משפחתו. אמו ואביו הגיעו לארץ. סבי סיפר לאמי שאיחוד המשפחה שלו היה הדבר ששימח אותו מאוד. הוא כל הזמן חשש שהם לא יעלו לארץ, וזה היה כמעט אמיתי, מאחר והייתה סגירה של הגבולות במרוקו המוסלמית והיה חשש שהם לא יספיקו להגיע מפאת גילם ומחלות שחלילה יקרו להם בדרך. כשהם היגיעו לארץ הם הודו לה' על כל הניסים שקרו להם ושסוף סוף הצליחו להגשים את החלום – העלייה לארץ ישראל הקדושה, שכל כך ייחלו להגיע אליה ואל  בני משפחתם אותם לא ראו 10 שנים.

הזוית האישית

שלו עזרן: אני אישית הופתעתי מסיפורו של סבי ולא חשבתי שחייו של סבא שלי יראו כך. כששמעתי את סיפור על הנער שסבתא שלי אימצה לא האמנתי שזה מה שקרה. לפי דעתי סבא וסבתא ראויים להערצה, איך שהם הצליחו לעבור את כל המצוקה והקשיים ולא להתלונן – זה משהו מיוחד.

מילון

כורדני - מעברה
מעברת כורדני - (נכתבה גם קורדני) הוקמה בראשית שנות ה-50. לאחר פירוק המעברה חולק השטח לכורדני א' וב'

ציטוטים

”הם הצליחו לעבור את כל המצוקה והקשיים ולא להתלונן - זה משהו מיוחד.“

הקשר הרב דורי