מאגר סיפורי מורשת

ההורים של סבתא שלי נולדו שניהם בבולגריה. אימא שלה בטי נולדה בשנת 1927 ואבא שלה מאיר נולד בשנת 1926. שניהם נולדו וגרו בבירת בולגריה בעיר סופיה עד שגורשו בזמן מלחמת העולם השניה לעיירת שדה בשם קיוסטנדיל. בסוף המלחמה הם חזרו לביתם (בסופיה) ואחר כך עלו לארץ. אימא של סבתא שלי הפליגה לארץ בגיל 21 באונייה בשם פאן -יורק שנתפסה על ידי הבריטים, היא נכלאה בקפריסין (כשהבריטים שלטו בארץ) ושוחררה כשהוקמה המדינה. אבא של סבתא שלי ברח מבולגריה (בשנת 1947 כשהיה אז בן 21), מחופש לחייל רוסי, עבר את הגבול לרומניה והצטרף לקבוצת פליטים איתם עבר את כל אירופה עד לצרפת, שם עלה על האונייה אלטלנה ואיתה הגיעה אל חופי תל אביב.

ההורים של סבתא שלי

הילדות של סבתא שלי

סבתא מספרת: "נולדתי בתל אביב בשנת 1959, אני הבת השניה וכל ילדותי עברה עליי יחד עם אחי הגדול יעקב, הוא הדמות שהשפיעה עליי הכי הרבה. ילדותי עברה עליי עם הרבה משחקים מחוץ לבית, עם הרבה חברים וחברות משכונת המגורים. שיחקנו גם עם ילדים גדולים וגם עם קטנים מאיתנו בבית הספר יסודי. הייתי תלמידה מאוד טובה, גם הציונים שלי היו מצוינים וגם הייתי ילדה מאוד מקובלת.

סבתא בכיתה א'

סבתא בילדותה

בשנות נעוריי התחלתי לצייר בצבעי שמן וזהו תחביבי העיקרי במשך שנים רבות. את רוב ציוריי נתתי לבני משפחה וחברים ועד היום הם מעטרים את בתי חבריי ובני המשפחה.

ציור של סבתא

את לימודיי חטיבת הביניים סיימתי בהצלחה ואז בכיתה י' בתיכון חדלתי ללמוד. לא אהבתי את בית הספר, מאוד לא אהבתי את התלמידים בכיתה ולא אהבתי את המורים וכך לא הגעתי כמעט לבית הספר. את לימודיי המשכתי בבית ספר תיכון אחר ואף שנשארתי כיתה – סיימתי בהצלחה רבה.

סבתא בנעורים

בסוף הלימודים למדתי שרטוט מכונות אך לא עבדתי במקצוע זה. חבריי היו בעיקר משכונת מגוריי איתם ביליתי במסיבות ליל שבת, אחרי הצהרים בהליכה משותפת לספריה העירונית שהייתה חלק חשוב מחיינו – שם השאלנו ספרים והכנו שיעורי בית תוך שימוש בספרי עזר לימודיים. אך הימים המאושרים ביותר בשנים אלו היו אחת לשבועיים שלושה כשחבר שלי – החייל – הגיע לחופשה. אז הלכנו יחד לכדורגל, לים, לטיולים ברחבי הארץ או שנשארנו יחד בבית. חמש וחצי שנים היינו חברים וכשסיימתי את לימודי נישאנו. בגלל זה לא שירתי בצבא ולא למדתי באוניברסיטה.

החתונה של סבא וסבתא

סיפורו של תאריך: חלק א'  

כילדה לא פעם ולא פעמיים קינאתי באח שלי שמבוגר ממני בארבע שנים. הוא קיבל יותר דמי כיס ממני, הרשו לו לחזור הביתה מאוחר יותר, הרשו לו ללכת לים לקולנוע לבד ואפילו היו לו אופניים. כשהתלוננתי וקיטרתי בפני ההורים שלי על חוסר צדק המשווע, התשובה הקבועה הייתה: "הוא גדול ואת קטנה!".

אך היה דבר נוסף: תלמידי התיכון סיימו את הבית ספר ב-20 ביוני, תלמידי בית ספר יסודי נאלצו לחכות לתחילת החופש הגדול עוד עשרה ימים. מבחינתי אלו היו עשרת הימים הקשים בחיי. הרגשתי שנעשה לי עוול אישי בעוד אני הולכת בית הספר ואחי הולך לים ולקולנוע, לכן כשהתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים שמחתי מאוד לא פחדתי משיטת הלימוד החדשה, לא נרתעתי ללמוד עם תלמידים אחרים כי אני סיימתי ללמוד גם ב-20 ביוני. מאז בכל שנה ב-20 ביוני אני שמחה עם תלמידים שמסיימים לימודים ומתחילים את החופשה ואני מזדהה איתם.

אח של סבתא

סיפורו של תאריך חלק ב'

לאורך שנים רבות עד היום מלווה אותי חברתי הטובה רוזה. במשך ילדותינו גרנו באותו בית ספר, למדנו באותו בית ספר ובאותה כיתה וגם אחר כך- תמיד היינו חברות טובות ואוהבות. בשנת 1982 חברתי רוזה מתחתנת וכמובן ההתרגשות גדולה. הוזמן אולם, נרכשה שמלת כלה, נשלחו הזמנות לאורחים ותאריך החתונה כמובן 20 ביוני 1982. מספר ימים לפני כן, בתאריך 6.6.1982, החלה מלחמת שלום הגליל. רבים מהאורחים היו מגוייסים לצבא. מצב הרוח במדינה היה ירוד מאוד וחברתי ובן זוגה החליטו לערוך חתונה ברבנות בנוכחות בני משפחה מעטים מאוד וכך ביום החתונה באתי לבית הוריה (שהיו עדיין שכנים של הוריי), בירכתי אותה בטרם ידיעה של חתונה צנועה, אחר כך צפיתי בה יורדת במדרגות הבית, כלה יפה ומעט עצובה אבל נרגשת.

רוזה

סיפורו של תאריך חלק ג'

בינואר שנת 1947 ברח אבי מבולגריה, חצה ברגל את אירופה עד למרסי שבצרפת והגיע לארץ על סיפונה של האונייה "אלטלנה". זאת אונייה שנרכשה על ידי ארגון האצ"ל שלחם בבריטים ששלטו בארץ לפני שהוכרזה הכרזת המדינה.

האוניה הפליגה ב-11.6 והובילה אלפי כלי נשק שנרכשו בעזרת תורמי האצ"ל בחו"ל וכן כ-920 עולים ומעט לוחמים. כאשר הגיעה האונייה אל חופי הארץ בעיצומה של מלחמת עצמאות, ראש הממשלה דוד בן גוריון דרש מחיילי האצ"ל, ובראשם מנחם בגין, למסור את כל הנשק לידי הצבא ולא תופצץ האונייה. לוחמי האצ"ל כבר שולבו בצבא פרט למעט לוחמים שהיו בירושלים (שלא נכללה בשטחי מדינת ישראל לפי תוכנית החלוקה של האו"ם מתאריך כ'ט בנובמבר 1947).

בן גוריון חשב שאם יחלקו נשק בצבא לפי השקפה פוליטית, הדבר יפלג את הצבא שזה עתה קם. נציגי האצ"ל לא ויתרו בקלות והחל משא ומתן, אך על האונייה היו מאות עולים. הוחלט להפנות את האונייה לחוף קיבוץ כפר ויתקין. בשעת ערב מאוחרת עלה מנחם בגין לסיפון האונייה והסביר בעברית מה פשר ההתרחשות הלילית (מובן שרוב העולים לא הבינו דבר…). בשעה 23:00 – בחיפזון ללא אפשרות לקחת את מעט החפצים האישיים שלהם – החלו להוריד את העולים מהאונייה בסירות של חברי הקיבוץ והם העברו אותם לחוף.

גם אבי כשאר העולים, ירד על ברכיו עת הגיע לחוף ונישק את אדמת הארץ שסוף סוף הגיע אליה, והתאריך הוא 20.6.1948."

אבא של סבתא

הזוית האישית

הראל: אני מאוד נהניתי לשוחח עם סבתא שלי למדתי על סבתא המון ועל דברים שהיו ולדעתי התוכנית קשר רב דורי מאוד חיונית. סבתא: ראיתי בתוכנית הזדמנות נהדרת להעשיר את הראל גם חוויות העבר שלי וגם בהיסטוריה המשפחתית שלי ושל המדינה