מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עבדתי בחקלאות והופעתי בסרט

נעמי הרוניאן וליאורה חודיינטוב
נעמי הרוניאן
חוויות ילדותי

בבית גדול עם בית כנסת וחצר גדולה. הבית היה בן 3 קומות. למטה היו בית הכנסת ועוד חדרים שאבי לימד בהם תורה ילדים יהודיים. במטבחנו היה ברז מים זורמים וחשמל בכל הבית, החצר כולה הייתה מתוחמת עם חומה ושער.

כשההורים החליטו לעלות לארץ לא רצו שהסביבה תדע זאת, ובאישון לילה יצאנו עם אוטובוס לשדה תעופה בטהרן. הנסיעה הייתה ארוכה מאוד וכשבאנו לעלות למטוס התערבבנו עם פליטים שבאו מעיראק, ובן רגע הפכנו להיות "פליטים מעיראק" (לא ידועה הסיבה לכך).

הגענו לארץ, בלילה העבירו אותנו לשער העלייה ומשם העבירו אותנו לעתלית. היינו ארבע בנות והוריי, אמי הייתה בהריון. אמי ילדה בת בבית חולים רמב"ם, חזרה לאחר הלידה הביתה אך אחותי התינוקת נלקחה לבית תינוקות. אמי הלכה להניק אותה בכל שעות ההנקה. בערב הייתה משאירה אותה וחוזרת עד למחרת.

יום אחד כשבאה להנקה אחותי לא הייתה במקום ואמרו לה שהתינוקת איננה, אמי לא התעצלה, היא הלכה חיפשה את בתה בכל הביתנים וכשמצאה אותה באיזו פינה נידחת לקחה אותה ובאה הביתה, ויותר לא החזירה אותה לבית התינוקות.

בעתלית כשהגיע החורף התנאים היו מאוד קשים ולכן אבי וחבר נסעו לחפש מגורים במקום אחר. כשחזרו אמרו שמצאו מקום בירושלים, ואז עלינו על משאיות ונסענו לירושלים. בירושלים, אבי מצא בית בשמעה (גיא בן הינום) זה היה בית שנעזב על ידי הערבים שברחו. שם גרנו ולמדנו בבית ספר דתי, התנאים לא היו רעים.

בשנת 1953 יצאה קריאה מהממשלה שיש ליישב אזורים בארץ לשם הגנה על מדינת ישראל, למקומות האלה קראו יישובי ספר. הוריי ודודי (אחיו של אבי) החליטו שברצונם לעבור לישוב כזה, ההחלטה הייתה שנעבור לישוב בשם אביטל בחבל תענך, ישוב ראשון מבן 11 מושבים. באנו לשם וקיבלנו צריף עשוי מבדים. ביישוב לא היו כבישים ולא היו שבילים, היו יתושים, ברחשים, זבובים ותנאים מאוד קשים. יחד עם הצריף קיבלנו עז שלא היה מקום לשים אותה לכן השארנו אותה אתנו בצריף.

לימים קיבלנו בנוסף צריף מפח וסוס שחור יפהפה בכדי שנוכל לחרוש אתו את השדות שקיבלנו. הסוס לא הסכים בשום אופן להירתם לעגלה, ולכן התחלנו לרכוב עליו. אבי יחד אתנו טיפל בשדות, גידלנו גידולים חקלאיים: מלפפונים, עגבניות ועוד ירקות. לימים, ביקשו מאבי להיות שרת בבית הספר ואנו הבנות עזרנו בניקיון הכתות וכן עזרנו לו בשדה. בשלב מאוחר יותר נתנו לנו לולים ותרנגולות לביצים, גם בהן טיפלנו ואספנו את הביצים לקרטונים למשלוח לתנובה.

8

בספטמבר התחילה שנת הלימודים, אך לא היה בית ספר. נתנו לנו צריף מפח כדי שישמש מבנה ללמידה, בקיץ להט בפנים, ובחורף היה קר מאוד. לא היו דרכים סלולות לבית הספר, בחורף השבילים היו מלאים בבוץ ולהגיע לבית הספר היה קשה מאוד. הנעליים טבעו בבוץ, נרטבו ונאלצנו ללכת יחפים עם הנעליים והגרביים ביד, סבלנו מאוד. לא היו ספסלים ושולחנות, הכנו מבלוקים וקרשים ספסלים לשבת ואם היו מספיק בלוקים וקרשים הכנו מהם גם שולחנות. ואם לא, החזקנו בידיים את המחברות. המורים היו גם הם עולים חדשים והשתדלו מאוד לתת לנו הרגשה של חיבה ועודדו אותנו שיהיה טוב, היה מחסור במחברות, כל מחברת  חולקה לשני חלקים כדי שתספיק לשני ילדים.

במהלך השנים נוספו מושבים נוספים: פרזון ומיטב. לימים הקימו בית ספר במרכז של שלושה מושבים, מבני בית הספר היו מצריפים שוודים. המורים התחלפו והגיעו מורים ילידי הארץ, הם דאגו להביא לכיתות נסורת בכדי שיהיה יותר נעים לשבת בקור העז. בבית הספר למדנו חקלאות – גידולי שדה, הייתה לנו גם פינת חי. בית ספרנו זכה בהצטיינות בכל התחומים, מספר מורים ותלמידים נסעו למשרד החינוך בחיפה כדי לקבל תעודת הצטיינות לבית הספר. במושב למדתי עד כיתה ט', בכיתה י' למדתי בחווה החקלאית "ויצו" (היום המקום נקרא ניר העמק) שם למדנו ועבדנו בענפי חקלאות. אני עבדתי בלול שזה כולל האבסה, ניקוי, ואיסוף ביצים.

יום אחד הוחלט שעושים סרט למען התורמים של "ויצו", וצילמו את המשק וגם את הלול כשאני מבצעת את הפעילות שלי. בסיום הלימודים שלי ב"ויצו" הייתה מסיבה גדולה לכבוד בואם של תורמים של "ויצו" מארצות הברית. הכנו להם קבלת פנים מאוד יפה עם מקהלה שגם השתתפתי בה ותוכנית בידור. בסוף האירוע הכינו הפתעה לאורחים להראות להם למה הם תורמים. ואז הסריטו סרט על כל מיני פעילויות שנעשו מתרומתם והסרט שהציגו זה היה הצילומים שצילמו אותי בעבודתי בלול של החווה החקלאית.

כיתה יא' למדתי ב"כפר גלים" במחזור ד' בפנימייה של המקום. לאחר מכן נסעתי ללמוד בבית ספר למטפלות מוסמכות בתל אביב ששייך ל"ויצו". הייתי התלמידה הראשונה בין שלושת המושבים שסיימה יא' כיתות. מאחר שהייתי ילדה מקובלת מאד ואהודה, ועזרתי הרבה לאנשים במושבים, חלק מהאנשים שהתחתנו בתקופה ההיא קראו לבת הראשונה שלהם על שמי. אהבתי לעזור ולתת כי כך חונכתי על ידי אמי, שתמיד אמרה לי "עזרי לכל אדם שמבקש עזרה או דבר, אדם שנותן הוא אדם שמקבל…"

134717560957e30209b75008-12018126

כשסיימתי את לימודי בבית ספר למטפלות, עבדתי תקופה במקום, לאחר מכן עבדתי בתל השומר. התחתנתי ועברתי לגור בחדרה בבית אליעזר. עבדתי בבית החולים "הלל יפה". הבנים שלי נולדו בהלל יפה, ובתי נולדה בירושלים בבית החולים "ביקור חולים" כשהייתי שם בטיול. מספר שנים עבדתי בקיבוץ "מעגן מיכאל" בחדר חולים שלהם, בטיפול בקשישים וחולים. אחרי 19 שנים יצאתי לפנסיה.

134717560957e30209b7500888-12018126

היום אני בבית מטפלת בחלק מהנכדים שלי כמעט יום יום ונהנית מכל רגע. ילדיי גרים באזור ובן אחד גר בגרמניה. הבת גרה אצלי בבית, וכל ימי שישי בערב כולם נפגשים אצלנו לארוחת ערב שבת עם קידוש וברכות, ובכל פעם נכד אחר מברך. בימי שבת מדי פעם באים לארוחת חמין של סבתא.

תשע"ו

מילון

טבריז
שם של עיר באזרבייג'ן

יישובי ספר
מקומות קרובים לגבול המדינה

ציטוטים

”עזרי לכל אדם שמבקש עזרה או דבר, אדם שנותן הוא אדם שמקבל...“

הקשר הרב דורי