מאגר סיפורי מורשת

ילדותי וחיי הבוגרים

אני יוסף מיכאלי בנם של בן ציון וחיי שרה נולדתי בתאריך 24.11.1948 בעיר צחקיה שבגאורגיה ובמשפחתי היו עוד ארבעה אחים, באותה התקופה היה משטר קומוניסטי בראשות יוסף סטלין.

מגיל חמש נשלחתי לגן העירוני והייתי שם עד גיל שבע, ואז התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי בעיר הולדתי, באותה התקופה לא היו שמות לבתי הספר, בתי הספר נקראו במספרים ואני למדתי בבית ספר מספר 5.

למדנו בבית ספר מודרני ורגיל, עם 20 תלמידים בכיתה, היה שלט בכניסה לבית הספר של המשטר הקומוניסטי (ששמו דגש גדול על לימודים) והשלט הזה אמר: "לימודים לימודים ועוד פעם לימודים". הייתה רמת לימודים ברמה מאוד גבוהה. המורים לימדו בלוח וגיר, היו כלים מיוחדים לשיעורים מסויימים, כמו מבחנות לכימיה, מפה לגאוגרפיה, וסיורים בנושא הנלמד. היינו מקדישים שעות רבות ללמידה בבית ולתרגול.

בבית הספר שלי לא היו הרבה יהודים, היו כמה יהודים אך בית הספר לא היה בית ספר יהודי, אלא חילוני קומוניסטי. למדתי על גיל 17.5 וסיימתי תיכון בהצטיינות, על הצטיינותי קיבלתי מדליית זהב.

 מדליית הזהב

לאחר סיום התיכון התקבלתי למכון הטכנולוגי בסוחומי וסיימתי את הלימודים בתואר ראשון במקצוע מהנדס טכנולוג מזון. לאחר סיום לימודי האקדמאים הגישו את מועמדותי למפלגה הקומוניסטית שם רמזו לי שבגלל שאני יהודי ובגלל שהחלום שלי  ושל משפחתי הוא לחיות בארץ ישראל הם דחו את מועמדותי, הסיבה הייתה שלא הייתי ראוי להתקבל בגלל היותי יהודי שחולם לעלות לארץ.

עליתי ארצה בשנת 1972 בגיל 24. לא היה לי חסר שום דבר מבחינה כלכלית, חברתית, תרבותית  ולא היה חסר לי שום דבר באף תחום בחיים, אך כאשר נפתחו "שערי הברזל" של הקומוניסטים לעלייה לארץ, עליתי לארץ למרות שהייתי אקדמאי והמדינה השקיעה בלימודי האקדמאים, לא רצו להותיר לי את האופצייה לעלות לארץ, אחד הדברים שהקשו היו שלא הייתה שגרירות ישראלית בגאורגיה, אז שגרירות פינלנד ייצגה את האינטרסים של מדינת ישראל.  הגעתי אל שגרירות פינלד ושילמתי סכום רב עבור לימודי האקדמאים. שמחתי הייתה רבה מאוד, סוף סוף חלומי מתגשם. כשהגעתי ארצה נשארתי במקצועי שבע שנים בתור כימאי במפעל בחיפה בשם דשנים וחומרים כימיים, ולאחר מכן עקב כך שעברתי מקום מגורים למרכז הארץ נאלצתי להחליף מקצוע  לבנקאי. ובתור אקדמאי ההסבה המקצועית לא הייתה קשה לי. עבדתי בבנק הבינלאומי ממאי 1979 עד דצמבר 2015- עד פרישתי לגמלאות.

חפץ יקר ללבי 

סיפורי על חמשת חומשי התורה שקיבלתי מאבי.

סבי יצחק היה רב בבית הכנסת המקומי בעיר מגורי צחקיה. בילדותי הגויים הציתו את בית הכנסת באמצע הלילה, כאשר סבי שמע על השריפה הוא לא היסס כלל והיה מוכן להקריב את חייו כדי להציל כמה שיותר ספרי קודש. סבי הגיע אל מקום האירוע, הוא נכנס לתוך בית הכנסת הבוער ומטרתו היחידה הייתה להציל כמה שיותר ספרי קודש, הוא הציל כמה ספרי תורה וכמה ספרים של חמישה חומשי תורה, סבי יצא מהמקרה פצוע, עם כויות קשות, אבל היה מרוצה שניתן לו הכוח להציל ספרי קודש.

סבי העביר לאבי סט של חומשי תורה כדי שישמור עליהם ושיעביר אותם לדורות הבאים, כדי שנזכור את הימים הקשים.

 חומשי תורה

מאז שאבי נפטר, שלושה מהספרים נמצאים אצלי ועוד שניים אצל אחיי, ואנחנו שומרים עליהם כמבוקשו של אבי ושל סבי.

לאחר שריפת בית הכנסת לא היה איפה להתפלל אז התפללנו בבתים פרטיים של המתנדבים לארח את הקהילה היהודית בעיר, לאחר כמה שנים הגבאים אספו כספים למימון בניית בית הכנסת, ובנינו בית כנסת מפואר ששם היו מתפללים עד אחרוני היהודים שעזבו את העיר. בית הכנסת כיום שמור אך סגור כי אין יהודים בעיר.

מלחמת לבנון הראשונה

לפני שפרצה מלחמת לבנון הראשונה בקיץ 1982 הייתי בתעסוקה מבצעית באזור יהודה ושומרון  וכשחזרתי משם חיכה לי צו 8 בבית.

למחרת גוייסתי, ירדנו לאזור הדרום למחנה "שיבטה" ששם היה גדוד התותחנים של צה"ל. ארגנו את כל הציוד הצבאי (ציוד הנדרש למלחמה). העמסנו את כל הציוד על משאיות מובילות צבאיות לכיוון נמל אשדוד, ושם העמיסו את הציוד על אוניה צבאית, והפלגנו לכיוון בירות כדי להילחם.

בלילה השלישי על האונייה הודיעו לנו שהגענו ושם חיכו לנו חיילים נוצרים (פלנגות) שתמכו בנו ובעזרתם עלינו להר סמוך לבירות. בשעה חמש בבוקר הגדוד ירה את המטח הראשון לכיוון בירות, חודש וחצי נלחמנו בבירות, גם בלילה וגם ביום.

היום הכי זכור לי זה היה יום שהייתי בתוך הטנק שלי לבד, ושמעתי יריות שלאט לאט התקרבו לכיוון הטנק שלי, לא ידעתי מה היו היריות, הייתי בטוח שהאויב מתקרב אליי, לאחר כמה זמן הודיעו לי בקשר שהחיילים הנוצרים ירו כאות שמחה כתוצאה מכך שניצחו בבחירות במדינה שלא הייתה בשלטון נוצרי מוחלט.

הקרב בלבנון היה קשה, כתבתי למשפחתי מה לעשות במקרה ואני לא חוזר משם, אחרי חודש וחצי הוחלפנו עם גדוד אחר של אותה היחידה ובדרך החוצה מלבנון, המקומיים יצאו מבתייהם במטרה לפגוע בנו. אנחנו יצאנו כמעט בלי פגע, ורק לאחר זמן מה, נודע לנו שבגדוד שהחליף אותנו היו הרבה נפגעים.

אמנם השתתפתי גם במלחמת יום הכיפורים, אך מלחמת לבנון הייתה קשה ממנה בהרבה. במלחמת יום הכיפורים עשיתי קורס תותחנים, וכך סוף סוף התגשם חלומי לתרום לבטחון המדינה.

הזוית האישית

אילי שמע מפי סבו יוסף מיכאלי על ילדותו בגיאורגיה, עליתו מטעמי ציונות לישראל, על הצלתם של ספרי התורה והעברתם מדור לדור במשפחתו ועל השתתפות סבו במלחמות ישראל.