"ספור שתי הסבתות"
אז למה באמת יש לי שתי סבתות מצד אמא?
כאשר נתבקשתי במפגש הרב דורי לספר לך ספור ילדות אישי שלי, מאד התלבטתי. יש לי כל כך הרבה ספורים שהייתי רוצה לחלוק אתך. חשבתי רבות ולבסוף הגעתי להחלטה. את, נטע, עוד מעט תחגגי את גיל הבת-מצווה
שלך. ביהדות, גיל בת מצווה הוא בעצם המעבר מילדות לבגרות. גיל שבו כבר לוקחים אחריות כחלק מן העם כולו,
מן הקהילה שבה את נמצאת ומן המשפחה שאתה את חיה. ומכיוון שכך, וכאמור לאחר התלבטות, החלטתי לשתף
אותך בספור משפחתי מן העבר שלא מרבים לספר אותו. את בוודאי שמעת קטעים ממנו ומפי אנשים שונים אבל
לא שמעת את הסיפור במלואו, ומפי ובצורה מסודרת.
הסיפור הוא על סבתא מנוחה (מנו), סבא עוזי ועלי.
את סבתא מנו הכרתי בהיותי בכתה ו', ואני בת 12 בערך, בגילך היום. עברתי דירה והתחלתי ללמוד בבית ספר
תלפיות בתל-אביב. בבית הספר שבו למדה גם סבתא מנוחה. היינו בכתות מקבילות אבל נפגשנו כמובן בהפסקות
ובעיקר בתנועת הנוער בני-עקיבא. ומאז, בהיותנו בגיל 12 ועד סוף ימיה של מנו שמרנו על קשר הדוק והיינו חברות
טובות-טובות. עד כדי כך שאימא שלי הכירה את אימא של מנו, הלא היא סבתא רבקה, סבתא-רבא שלך.
מנו גרה ליד סניף בני עקיבא בתל אביב, כך שקרה לא פעם שאחרי פעולה בתנועה היינו קופצים לבית של מנו
לקבל קצת אוכל או ממתקים. ככה גם הפכנו להיות בנות בית. ביתם ההורים של מנו, סבא-רבא נחמן וסבתא-רבא
רבקה היה בית פתוח ומכניס אורחים, ואנו הנערות אהבנו מאד את ההורים של מנו שתמיד ידעו "לפנק" אותנו.
גמרנו את בית הספר היסודי ועברנו לתיכון. בתיכון זה למדו הבנים והבנות בנפרד, בשני בנינים שונים, זה מול זה,
והחצר הייתה משותפת לשני הבניינים. וכאן,,,הופה…נכנס לעולמנו הסבא שלך, עוזי. הוא היה עלם חמד, יפה
תואר ובלורית…עוזי היה אתנו בבית הספר וגם בתנועת הנוער. את יכולה לתאר לעצמך מה היה הולך בהפסקות
בחצר שבין בנין הבנים ובנין הבנות…
מפה ולשם, בסוף כתה י"א קם זוג חדש עוזי השחרחר ומנו הג'ינג'ית.
גמרנו תיכון, התגייסנו לצבא. מנו הייתה מורה חיילת בישוב עולים קטן ומרוחק מתל אביב הלא היא קריית גת. הזוג עוזי ומנו מתחתנים ועוברים לגור בקרית גת.
במשך השנים היו שניהם פעילים מאד במערכת החינוך של קריית גת. שניהם היו מנהלים של בתי ספר בעיר.
לזוג מנו ועוזי נולדו שלשה ילדים, הבכורה היא אמך, אורלי. הם נשלחו לעבוד כמנהלי בתי ספר במקסיקו שם היו
כארבע שנים, ויותר מאוחר בברזיל, שם שהו כשלוש שנים. בינתיים גם אני, גילה, התחתנתי ושהינו מספר שנים בארצות הברית לצורכי לימודים.
בכל הזמן הזה, למרות המרחקים, שמרנו על קשר בין שתי המשפחות. הקשר התנהל בדרך כלל במכתבים
(לא היו אז טלפונים ניידים או מחשבים…) או בביקורים הדדים, כאשר היינו יחד בישראל.
נישואי לא עלו יפה ואני התגרשתי מבעלי דני ועברתי עם שני ילדי, שמוליק ורינת, לגור בירושלים.
בשנת 1985 נודע לנו, לתדהמתנו ולצערנו, כי מנוחה חלתה במחלה קשה. מנו נאבקה במחלה כאשר סבא
עוזי היה לידה וטיפל בה במסירות ובאהבה רבה. כולם ניסו לעזור לה, הרופאים, המשפחה והחברים הוותיקים
מתל אביב והחברים שרכשו בקריית גת אך ללא הועיל. לאחר שנה של מאבקים נפטרה מנו והיא בת 48 שנים
בלבד. לפני כן עוד זכתה להשתתף בחתונה של אמך ואביך. אנחנו, החברות מילדות היינו כל הזמן בקשר עם
המשפחה, קשר שלא פסק והמשיך וממשיך להתקיים עד היום הזה.
זמן מה לאחר פטירתה של מנו, התקשרה אלי אמך, אורלי, וביקשה להיפגש אתי בבית קפה בתל אביב. נפגשנו
על כוס קפה ולא ידעתי בדיוק מהי מטרת הפגישה. וכך היא אמרה לי: "גילה, אני לא רוצה שאבא יישאר לבד.
אני מריחה שאולי את מעוניינת בלקשור קשר עם אבא. אני רוצה אותך. אל תתני למישהי אחרת "שתתפוס"
את אבא….
ואכן, כך רצה הגורל. סבא עוזי ואני, שהכרנו זה את זו עוד מילדות, שמשפחותינו היו בקשר כל השנים, המשכנו
את חיינו במשותף. אנחנו נשואים 24 שנים, ותודה לאל חיים בטוב. הקשר המשפחתי בין הילדים שלי לילדיו של
עוזי הוא מצוין. במשך שנים רבות היינו נפגשים כולם לסופי שבוע בבית שהיה של עוזי ומנו בקרית גת והמשכנו
להחזיק בו עוד שנים רבות עד שעוזי מכר אותו.
בתוך כל זאת אנחנו לא שוכחים את סבתא מנוחה-מנו וגם את אימה סבתא-רבא רבקה. אנחנו בטוחים שהן
שם למעלה נותנות את ברכתן לקשר שלנו.
זהו הסיפור שלנו. אני בטוחה ומקווה שהוא עונה לך על מספר שאלות ותהיות, ואל תהססי לפנות אלינו ולשאול
אם משהו עוד לא ברור לך.
היי בטוב, נטע החמודה
מילון
עלם חמדנער צעיר וחמוד, גבר צעיר ונאה
נישואי לא עלו יפה
חיי הנישואין לא הצליחו
ציטוטים
”מגיל 12 ועד סוף ימיה של מנו שמרנו על קשר הדוק והיינו חברות טובות-טובות“