מאגר סיפורי מורשת

סיפור ילדותי הקסומה

"אדם הוא תבנית נוף מולדתו" (שאול טשרניחובסקי).

 

נולדתי בשנת 1943 בעיר הבירה של עירק בגדד, בבה"ח "מאיר אליאס", בי"ח יהודי אחד הטובים בעירק.

 

ניתן לי השם ארלין על שמה של השחקנית הצרפתית ארלין-דל למרות היותי בת (בעירק העדיפו בנים על פני בנות) הורי קרנו משמחה ואושר. בתחילת שנות ילדותי המאושרות, עברנו לאחד מפרוורי העיר לשם נשלח אבי עקב תפקידו.

 

    גרנו בוילה רחבת מידות שנבנתה ע"פ ארכיטקטורה אנגלית את הבית הקיף גן ענק וחלקת דשא בחזיתו.

 

את רוב שעותיי ביליתי בחלקת אלוהים הקטנה הזו.  התבשמתי בריחות המשכרים של הפרחים הססגוניים כמו משוכים במכחול. ניצבתי מלאת התפעמות מול החמניות הזוקפות ראשן ומקדמות בברכה את השמש, בוקר בוקר. נצרתי בליבי את צבען ויופיו כל חיי.שאפתי את הרוח הנושקת לענפי העצים ומלטפת את ראשי ברכות. התערסלתי בערסלי הטבע בפסטורליה וטוויתי חלומות אין קץ.

     

בחורף הקפוא כשהטמפרטורה הגיעה ל-0 מעלות (עירק הינה ארץ מדברית), בילינו ליד האח כשאבי קולה אגוזים וערמונים על הגחלים המפצפצים. עד היום עולים הניחוחות באפי. גדלתי כילדה יפה אהובה ומפונקת, זו התחושה שהקנו לי הורי (כפי שאמי מקדישה לי בכתב ידה באחת התמונות המופיעות בסיפור). כשמלאו לי 3 וחצי שנים סמוך להולדתה של אחותי דורית עברנו  לבגדד סמוך לחיק המשפחה המורחבת.

  

 

 

לאחר הולדתה במזל טוב שוב העתקנו את מגורינו לבצרה עקב תפקידו של אבי בחברת הנפט.העיר בצרה עיר מפרץ הנושקת לגדת הנהר " שאוט אלערב" , מיזוג של שני הנהרות הגדולים הפרט והחידקל. מעליית הגג השקפתי על הנמל ומניתי את האוניות העוגנות. שקעתי בחלומות כשעיני סופגות את מרחבי הנהר הפתוח.

 

אחד הזיכרונות הקשים שהנני נושאת עד היום היה יום תלייתו של שפיק עדס, יהודי מבצרה אשר מופלג שהואשם בבגידה וריגול. איני שוכחת את החלחלה שאחזה בהורי כאשר נתבשרו בבשורה המרה והרת האסון. מביתנו יכולנו להשקיף מעליית הגג על משחקי הטניס בעליית גגו.

 

 

היינו יהודים מעטים בשכונה שכולה ערבים. כמו היום זוכרת אני את הדו-שיח של הורי והדילמה של אבי האם יצא לעבודה כרגיל או יישאר בבית."אם אשאר בבית יטפלו עליי אשמה של משתף פעולה ואם אצא לעבודה קיימת סכנה שאהווה מטרה ללינץ". אבי לקח החלטה אמיצה ויצא לעבודה ויהי מה.

 

אני עדיין זוכרת את פניה הנפולות של אמי ודמעותיה ששטפו את שיער ראשה של אחותי התינוקת.חלק מיהודי בצרה צמו וחלקם אכלו רק ביצים הם נשאו עיניהם השמימה בתפילה לישועה. לשמע התהלוכה המתלהמת, אמי נאלצה לצאת את הבית כשבידה האחת היא חובקת את אחותי התינוקת ובידה השנייה גוררת אותי אל הרחוב, ונעמדת על שפת המדרכה ליד שכנותיה הערביות. עדס נתלה וגופתו נגררה על ידי רכב שנסע לאט, לאט כשהמון סוער בועט בגופתו יורק עליה ומגדף. הנשים שרו שירי נאצה ותופפו בדרבוקות. כך התנהלה שעה ארוכה תהלוכה אין סופית של המון מתפרע.

 

לקראת שובו של אבי מהעבודה נצמדה אמי לחלון כשהיא בוכה ללא הרף, למראה מיררתי גם אני בבכי.למזלנו אבי נשאר בחיים ושב מעבודתו שפוף ומדוכדך.שמעתי אותו מספר לאמי: "בהגיעי לעבודה קבלו את פניי אחד מחברי הטובים, נוצרי שסטר על פני וירק על בגדי והפטיר בבוז "יהודי מלוכלך".

 

כדרך הטבע החיים חזרו למסלולם וכשהגיחו ניצני הקיץ הראשונים החילונו לבלות בערבים בעליית הגג, נהנים מהבריזה הנושבת מהנהר.זוכרת אני את המשרתת נעימה המגיעה לגג כשהיא נושאת על ראשה אבטיח ענק ובאחת הידיים מגש עמוס בגבינות מלוחות. בחלקו האחד של הגג נצבו מיטות הבמבוק שלי ושל אחותי ובצד המיטה של נעימה המשרתת, בחלקו האחר מיטה זוגית של הורי. אהבתי את הבית גם את אורח חיינו, את הנוחות ואבזורו המודרניים שלא היו אופנתיים אז בבתים כגון: מקרר, טלפון, מאורר תקרה, כלי אוכל יקרים תוצרת סין, מצלמת "לייקה" אוטומטית העומדת על חצובה ומצלמת סלפי.

 

כמנכ"ל בחברת הנפט הוסע אבי לעבודתו מדי יום ביומו על ידי נהג.את ימי שישי החופשיים בילינו בעיר העתיקה במסעדות, בשבת, תכניות היעד היו הקורניש (בתי קפה) ומדשאות על שפת הנהר, ישבנו סביב שולחן עמוס מטעמים וגלידה. התופעה האטרקטיבית היה הקוף לבוש התחתונים האדומות המובל על ידי בעליו מקפץ משולחן לשולחן ולוקח בכפות ידיו את הגרעינים ומפצחם בצורה המעוררת התפעלות, מחזה מרתק ומבדח כאחד לכל הדעות.

 

יעד נוסף היה ביקור אצל דודי שגרו אף בבצרה בבית פרטי עם חצר ענקית זו הייתה צעדה ברגל (הורי היו מסורתיים, לא נסענו בשבת) כשעל ראשה נושאת נעימה, המשרתת, סיר ענק של טבית – חמין עיראקי אני אחותי ושני בני דודי שמחנו אחד לקראת השני ובילינו את כל היום בנעימים. אמי נסעה מדי פעם בסוף שבוע לחמם הטורקי. זוכרת אני שחלק מבאי ביתנו היו חבריו האנגלים שפטפטו באנגלית ולגמו בירה.

 

ביום הולדתי ה-7 היה המשמח ביותר בחיי. אבי היקר העניק לי מתנה יוצאת דופן.

 

כשהמתנתי ליד גרם המדרגות הופיע בדילוגים כאשר הוא חובק בידיו "במבי" (גור צבי). תתארו לעצמכם כיצד מעכלים הפתעה מעין זו?. לשמחתי לא היה קץ, נפשי נקשרה בנפשו של היצור הענוג. אהבתי את כולו, את יופיו, רכותו, הבל פיו, את אוזניו הזקופות, נענוע זנבו בחן ואת האפליקציות הלבנבנות הפזורות, נהגתי להניח את ראשי על גופו לחוש את עורו החמים וללטף את פרוותו הרכה. האכלתי אותו בחלב מבקבוק ונשקתי ונשקתי לו ללא הרף ומצדו התחקה אחר צעדי וליבה אותי לכול מקום בדילוג אצילי. בלילות ישן לרגלי ובימים המתין לי ליד הכניסה עד שובי מבית הספר.

 

את לימודי החילותי בבית ספר נוצרי בשם: "אלרהיבת" אך האנטישמיות לא פסחה עלי הורי העתיקו את מקום לימודי לבית ספר "אליאנס", בית ספר יהודי המנחיל לתלמידיו ארבע שפות: ערבית, עברית, צרפתית ואנגלית.   בנוסף אני ואחותי נשלחנו "לחדר" אצל הרבי. עקב התשלום הנדיב של הורי נחסכו מאיתנו המלקות על כפות ידינו במקל האכזרי 

 

עם קום המדינה ב-ה' באייר תש"ח (14/5/1948) האנטישמיות גברה וצרבה בבשרינו אז הקיץ הקץ על מסכת חיינו ועל היהדות בעירק. כלו אורחות חיינו רכושנו הוחרם אבי פוטר מעבודתו, נאלצנו לוותר על האזרחות העירקית ולעלות ארצה. אחד הרגעים הקשים ביותר עבורי היה הוויתור על כל תכשיטי הזהב המשובצים באבנים טובות. בעיקר התאבלתי על הצמיד היפה עשוי ידי אומן שנקרא "דבבה" שהיה עטור ברקועים וציורים.

 

בשנת 1951 עלינו ארצה במטוס לארץ חסרי כל כשאבי נושא  מזוודה אחת המכילה את כל רכושנו: מספר כלי בית בסיסיים ופרטי לבוש מעטים. כאן יורד המסך ונסגר המעגל על חיי בארץ מולדתי עירק ולמרות כל נחשולי החיים שפקדו את חיי, הטביעה ילדותי הקסומה את חותמה על אישיותי האיתנה ושמשה נר לרגליי לאורך כל חיי.  

 

קישור לסרטון שהכנו על חיי   

https://www.youtube.com/watch?v=bnn4ysa6ngq&;feature=youtu.be

 

שפיק עדס: "שפיק עדס (בערבית: ???? ???) (1900 – 23 בספטמבר 1948), יהודי עיראקי, איש עסקים אמיד ומקורב לשלטונות ואיש ציבור, שהוצא להורג בתלייה באשמת מכירת נשק למדינת ישראל ותמיכה במפלגה הקומוניסטית העיראקית". ויקיפדיה

 

תשע"ו