מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיציליה לביא: סיפור של חיים שלמים

אני עם הנכד שלי
עם רחמים לביא ז"ל בעלי היקר
סיציליה לביא מספרת על ילדות בטריפולי ועל חיים במעברה עם העלייה לארץ

שמי סיציליה לביא, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

ילדות בטריפולי

נולדתי בטריפולי שבלוב בתאריך 12.05.1943. שמי הוא סיציליה כי הורי מאוד אהבו את איטליה ובייחוד את העיר סיציליה, ועל כן קראו לי על שמה. נולדתי כבת שנייה במשפחה בת שש נפשות. אבי, בכור תמם, ניהל מסעדה גדולה ואימי, פורטונה תמם, הייתה מסייעת לו בניהולה. עד גיל 16 זכיתי לחיות עם אחי הבכור, שלום תמם, שנהרג מתאונה כשהייתי בת 16. אחריי נולדו עוד שני אחים: יהודה תמם ולאחריו אלפונסו תמם. נולדתי וחייתי עד גיל 8 בעיר טריפולי שבלוב.

שנות ילדותי בטריפולי זכורות לי לטובה, אני זוכרת הרבה ערבים משותפים עם ההורים והאחים בבית. כמו כן זכור לי שביתנו היה צמוד למסעדה שלנו, ולכן בכל ערב אחרי המקלחת היינו אני ואחי הגדול יושבים במסעדה ואוכלים ארוחת ערב על הבר. בהמשך זכורים לי פלאשבקים של מאורעות קשים עם שכנינו המוסלמים. זכור לי לילה אחד בו הגיעו למסעדה שלנו הרבה יהודים וכולם שמחו, רקדו ושרו. בדיעבד הבנתי שהחגיגה הזאת הייתה כשנודע לכולם שמדינת ישראל הוקמה. החל מאותו הערב זכורים לי ימים לא קלים, של חרדה קשה של הוריי והאנשים שסבבו אותי, כאילו בלילה אחד הכל התהפך והפך להיות בלאגן גדול של רדיפה. רדיפה זו היא שהובילה את משפחתי לעזוב באישון לילה את הבית עם כל מה שיכלו לקחת בידיים. אימי תפרה לקצוות השמלות שלה את מירב התכשיטים שהיו לה ופשוט ברחנו לאזור הים, שם עלינו על אוניה ועברו דרך מפרכת עד שהגענו לארץ ישראל, הארץ המובטחת !!!

העלייה לארץ

אבל – הארץ המובטחת לא הייתה מה שהבטיחו לנו או מה שחלמנו עליו. מהאונייה לקחו אותנו במשאיות לאזור בור בו הוקמו אוהלים גדולים ופשוט הודיעו לנו שאתר "הקמפינג" הזה – הוא ביתנו החדש. התדהמה הייתה קשה, אנו באנו מאזור מגורים עשיר, הייתה לנו וילה מפוארת עם מנקות, מבשלות, וחיינו ברמת חיים גבוהה ומכובדת ופתאום, אין לנו אפילו רצפה אלא אדמה קשיחה, מלאה אבנים וחתולי בר. היו לילות שחתולי הבר היו משתלטים על המיטה ולא יכולתי אפילו ליישר את רגליי במיטתי שלי. החיים במחנה העולים הפכו לשונים ומשונים ולקח לי המון זמן להתרגל לגזירה. זה היה כאילו חזרנו בשנים לימי הביניים, אמא שלי פתאום הייתה יושבת על אבן ומבשלת לנו את ארוחת הצהריים על פתיליה, התקלחנו בחוץ כששופכים מים מחביות אחד על השני. אמא שלי הייתה מכבסת את הכביסה על אבן מיוחדת ומרתיחה את הבגדים על סיר עם מים רותחים. בהמשך העבירו אותנו למעברה, שזה היה כבר יותר נורמלי שכן ישנו במבנה סגור (פחונים). כל משפחה קיבלה חדר אחד גדול וכולנו חיינו יחד. אחרי תקופת מה אבא החל לעבוד. לקחו אותו להיות בנאי בחברת "סולל בונה" ואימא החלה לעבוד כתופרת. כל האנשים בסביבתנו היו יהודים, ואחרי התלאות שעברנו בטריפולי ההרגשה שאף שכן שלך הוא לא אויב גרמה להרגשה טובה ובטוחה. מאחר ואבא ואימא היו עובדים סביב השעון, למדנו להסתדר בעצמנו ומילדים מפונקים הפכנו לילדים חרוצים ומסודרים שעושים הכל כדי להקל על הורינו. אני הייתי הבת הבוגרת בבית והייתי עושה את כל עבודות הבית כדי שכשאימא שלי תשוב מהעבודה היא תוכל לנוח קצת. הייתי מכינה לאחיי כריכים, מכבסת את הכביסה ומסדרת את החדר. ביום יום היינו אוכלים כריכים שאני הייתי מכינה, עם טונה ועם גבינה צהובה, ובשבתות אימא שלי הייתה מכינה מאכלים טריפוליטאים כמו קוסקוס ומפרום. את האוכל שלנו היינו קונים בצרכניה שהוקמה במעברה, כל משפחה הייתה מקבלת תלושים בהתאם למספר הנפשות ואיתם היינו קונים את המזון. המצרכים הבסיסיים שהיינו צורכים הם שמן, טונה, מרגרינה ולחם שחור. חלב היינו חולבים מפרה שהייתה שייכת למספר משפחות, וביצים היינו מקבלים מתרנגולות שהסתובבו במעברה.

בהמשך התחלנו ללכת לבית ספר, היינו יושבים בכיתה אחת ילדים בכל מיני גילאים, לבית ספרנו קראו "הילל". למדנו עברית, חשבון, גאוגרפיה, תנ"ך ועוד. המורים בבית הספר היו קשוחים אלינו והייתה יראת כבוד כלפיהם ואפילו פחד, כי מי שהיה נענש היה מקבל מכות בכפות הידיים עם מקל. בבית ספרנו לא היו טיולים כי כולנו היינו עניים ולא היה כסף למותרות כמו טיולים. המקצועות שהכי אהבתי היו תנ"ך ועברית, כי אותם לימד מורה שזכור וחקוק בלבי עד היום. שמו היה יעקב והוא מעולם לא הרים עלינו את הקול ובטח ובטח שלא הרים עלינו יד או מקל: הוא היה נעים הליכות ונהג בנו בכבוד ואנו החזרנו לו יחס דומה, ואהבנו את המקצועות שהוא לימד הכי. מאחר ורוב ילדי בית הספר היו במצבנו ולא היה להורים זמן או כסף להכין לנו כריכים, המדינה מימנה לנו את האוכל ובבית הספר היה חדר אוכל בו אכלנו יום יום מכל טוב. גם מי שהיה חולה לא נשאר בבית שמא יפספס ארוחה טובה. בימים ההם בגלל המחסור הפסקנו לאכול ממתקים והיינו מודים לקבלת אוכל, נקודה. פעם בשבוע אבא שלי היה מארגן לנו 'ארוחת שחיתות' ויחד עם הלחם השחור הוא היה מביא הביתה חפיסת שוקולד. אז היינו יושבים סביב השולחן ומכינים כריך עם קוביות שוקולד בפנים. בימים שגדלתי במעברה לא היו תנועות נוער או חוגים ללכת אליהם, ואני קיבלתי במתנה ליום הולדת כבשה לבנה. קראתי לה "ברכה" והייתי מסתובבת איתה ברחוב כמו שמסתובבים עם כלב.

זיכרון קשה שנחקק על לבי לעולם ועד הוא כי אחי הבכור שלום תמם, שהיה מושא ההערצה שלי, נהרג עת הגיע לגיל 18 מתאונה. ואני – שהוא היה חברי הטוב ביותר – נותרתי נערה בת 16 משותקת ואילמת מול מציאות בלתי נתפסת. מאותו היום השמחה ששרתה בביתנו תמיד על אף כל הקשיים, נעלמה כלא הייתה.

בהמשך כשבגרתי כבר עברנו לבית קבע בעיר אור יהודה. שם במסיבה של חברים הכרתי את רחמים לביא ז"ל, שנהיה לימים לבעלי. נולדו לנו 4 ילדים ו 11 נכדים. בימים שלנו אם מישהי הייתה מוצאת חן בעיני בחור, אז הוא היה שולח את הוריו להוריה של הבחורה בניסיון ליצור שידוך. אז המקסימום שהיה מותר לפני החתונה היה נשיקה על הלחי. ההורים היו קשוחים ופחות מתירניים מהיום, ולא הייתי מדברת עם הורי על דברים שילדים מדברים היום עם הוריהם. אם הייתי רוצה בגד מסוים או נעליים הייתי פונה לאימי ואם היא הייתה מאשרת אז היינו חוסכים כסף בצד לאותה המטרה עד שהיא הייתה מושגת. רוב הבילויים שלנו היו חלים בשבתות וחגים עת הורינו היו בבית ולא בעבודה. תמיד נהגנו לעשות קידוש ביום שישי ולאכול ארוחה בשרית מכובדת בשבתות וחגים.

הזוית האישית

סבתא סיציליה: נהניתי מאוד מהבילוי עם אביב נכדי האהוב, שיתפתי אותו בלא מעט מקורות חיי. את חלק מהסיפורים הוא כבר שמע בהזדמנויות שונות. אני מאמינה שתכנית כזאת לא רק שמקרבת בין נכד לסבתו, אלא גם מנציחה את הסיפורים שלנו לדורי דורות.

הנכד אביב: נהניתי מהבילוי המשותף עם סבתא, אני אוהב לשמוע את הסיפורים שלה ויודע שלספר אותם גורם לה לאושר.

מילון

Grazie
תודה

מחנה עולים
מחנות עולים היו למקומות היישוב הזמני של העולים החדשים שהגיעו בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. חסרונם הגדול היה באווירה שהם יצרו: שוכני המחנות קיבלו את כל צורכיהם מהממסד ולא נדרשו לצאת לעבודה. השיטה הייתה למעמסה על התקציבים הציבוריים וכך אט אט נסגרו המחנות ונהיו למעברות, שבהן כל תושב אחראי לקיומו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”דאגה זה כמו להתפלל למשהו שאתה לא רוצה שיקרה“

”המורה יעקב מעולם לא הרים עלינו את הקול ולא הרים עלינו יד: הוא נהג בנו בכבוד ואנו החזרנו לו יחס דומה “

הקשר הרב דורי