מאגר סיפורי מורשת

שמי מנוחה אשר, עליתי לארץ ישראל בשנת 1947. הייתי בת שנה ואחותי בת שלוש. הוריי היו פליטים ולא היה להם כסף כדי לשכור דירה. לכן גרנו כמה שנים בירושלים ובגבעתיים עם דודים שלי, שקיבלו אותנו בזרועות פתוחות אל דירתם הקטנה.

בילדותי

כשמצבנו הכלכלי השתפר, קנינו דירה בשכונת ביצרון בתל אביב. בדירה שלנו היה חדר אחד לאחותי ולי וחדר אחד להורים שלי. במהלך היום חדרם נראה כמו "סלון" ובלילה הזיזו ספות והפכו את המקום לחדר שינה. הבית היה בן שתי קומות והיו בו בסך הכל ארבע דירות. אנחנו גרנו בקומה השנייה והיה גרם מדרגות חיצוני שהוביל לדירה. מאחורי הבית הייתה הגינה שלנו שהייתה קטנה אבל אבי נטע בה עצי שזיף, לימון ואבוקדו. על הגדר טיפסו שיחים של גפן ופסיפלורה. ברחוב "הראשי" של השכונה שהיה דרך כורכר עברו פרות בדרכן לרפתות בנחלת יצחק ואת הזבל אספנו כדי לדשן את הגינה. כל דיירי השכונה היו ניצולי שואה והמצב הכלכלי של כולם היה דומה. השכנים שלנו דיברו שפות רבות: יידיש, פולנית, בולגרית ועוד. הוריי דיברו ביניהם בגרמנית כדי שלא נבין וגם ברוסית. בדרך כלל רק האבות עבדו והאימהות היו עקרות בית. בכל בית היו שני ילדים ולא היו משפחות גדולות בשכונה.

את מרבית היום עשינו ברחוב. שיחקנו במחבואים, תופסת, קלאס, כדור, מחניים, שוטרים וגנבים ועוד. נהגנו לצאת לשדה הקרוב (היום זה שדרות ההשכלה) כדי לקטוף חמציצים ועשינו תחרות מי יכול ללעוס זר גדול יתר של חמציצים. ברחוב עברו גם עגלות שמכרו נפט (לחימום הבית) וקרח. כשהגיעה עגלת הקרח מאוד שמחנו, מכיוון שאהבנו ללקק את רסיסי הקרח שנפלו מהעגלה בשעה שהמוכר חילק את הבלוקים הגדולים לחלקים. הקרח נקנה כדי להניחו במקרר שלא היה חשמלי. כך שמרו על טריות המזון שבו.

מאלבום התמונות

היו לי שתי חברות טובות בילדותי ובנערותי, אילנה ורונית. כינו אותנו "שלושת המוסקיטריות" כי תמיד היינו ביחד, במשחקים, בצופים, בכיתה ובטיולים. לימים נפרדו דרכנו, אילנה ורונית התגייסו לצבא ואני נשארתי בבית. בגלל בעיות ראייה לא גייסו אותי. הקשר עם החברות חודש בשנים האחרונות, כשנולד פורום של בוגרי בית הספר התיכון וכולנו נפגשים לעיתים מאוד קרובות.

מה אהבת לאכול?

אימא, שהייתה בדרך כלל בבית, נהגה להכין מאכלים שהיו בעונתם. שמחנו כשהגיעה עונת המלפפונים ואז קבלנו פרוסת לחם שחור מרוחה במרגרינה ועליו פרוסה דקה של מלפפון ומעט מלח. זה היה מעדן מלכים. הארוחות היו תמיד פשוטות. מרק או קציצה בצהריים ובערב ביצה, סלט, גבינה לבנה. את האוכל קנינו במכולת השכונתית שבה כולם הכירו את כולם ואפשר היה לרשום את החוב במחברת של בעל המכולת.

מה רצית לעשות כשתגדלי?

אהבתי מאוד מוסיקה קלאסית והורי שלחו אותי לשמוע קונצרטים לנוער של התזמורת הפילהרמונית בתל אביב. מאוד רציתי ללמוד נגינה על פסנתר אבל מצבם הכלכלי של הורי לא אפשר זאת.. חלמתי להיות מנצחת על תזמורת. מאז ועד היום אני אוהבת מוסיקה של שופן.

אני בפורים

בבית הספר היסודי, שהיה מכיתה א' עד ח', למדנו הרבה מקצועות: עברית, תנ"ך, היסטוריה, חשבון, מולדת, זמרה, חקלאות, מלאכה (בנות למדו תפירה והבנים למדו נגרות). אנגלית למדנו החל מכיתה ו'. אני אהבתי מאוד לכתוב חיבורים ואף זכיתי ב"פרס ביאליק" לילדים כשהייתי בכתה ז'. אחרי שקיבלתי את הפרס התקבלתי לעיתון הילדים "הארץ שלנו" והייתי עיתונאית קטנה בעיתון.

לקראת המעבר לבית הספר התיכון (כיתה ט' עד י"ב) עברנו בחינת סקר. על פי תוצאות הבחינה קבעו מי ילך לתיכון עיוני ומי לתיכון מקצועי. אני התקבלתי לתיכון עיוני, עירוני ט ביד אליהו. לא אהבתי את בית הספר התיכון. היה לנו מנהל שמרן וקשוח וכל מה שהוא רצה זה שכולם יקבלו תעודת בגרות. המורים לא היו קבועים ובכל שנה קיבלנו מורים חדשים.

תקופת הנעורים הייתה נעימה בעיקר בזכות חברותי בתנועת הצופים. השבט אליו השתייכתי היה ליד תיכון עירוני א' בתל אביב. ביחד עם כל חבריי הטובים משכונת בצרון, צעדנו שלוש פעמים בשבוע לתל אביב לצריף הצופים, כדי להשתתף בפעולות בו. הלכנו מרחק של חמישה ק"מ הלוך ושוב. לחלקנו היו אופניים ולפעמים הבנים הרכיבו את הבנות על ה"רמה" של האופניים. את הדרך עשינו תוך חציית נחל איילון שעליו היה גשר קטן מקרשים ובקלות יכולנו למעוד וליפול ממנו. בתנועת הצופים יצאתי לטיולים רבים ברחבי הארץ, עלינו על המצדה, ערכנו מסע מים אל ים ועוד. במהלך החופשות מבית הספר עבדנו במשך שבועות במחנות עבודה בקיבוצים שונים. כל החניכים גרו ביחד, עבדו ביחד בענפי חקלאות שונים וגם בחדר האוכל של הקיבוצים. צברנו חוויות מאוד טובות בטיולים ובמחנות העבודה.

עם סיום התיכון ובגלל שלא התגייסתי לצבא, הלכתי ללמוד בבית ספר לתיירות, שם התאהבתי בשיעורי הארכיאולוגיה, וזה היה המקצוע שבחרתי ללמוד באוניברסיטה.

בנעוריי

החתונה שלנו – סבתא מנוחה וסבא דני

סבא ואני הכרנו כשהיינו סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, בשנת 1967. סבא למד גיאוגרפיה ולימודי מזרח תיכון ואני למדתי בחוג לארכיאולוגיה. שנינו למדנו ביחד קורס לגיאולוגיה. באחד הימים הציע המרצה שלנו לצאת לסיור בנגב כדי ללמוד על תצורות גיאולוגיות. במהלך הטיול בילינו את הלילות באכסניית הנוער במצפה רמון. בבוקר יצאנו לדרך במספר ג'יפים ולצערנו אחד מהם נתקל בעמוד ואחת הנוסעות נפצעה. היה צורך להובילה לבית חולים בבאר שבע. סבא דני התנדב לכך בתנאי שמישהו יתלווה אליו. אני התנדבתי וכך ההיכרות שלנו התחילה.

נפגשנו הרבה בטיולים ובעיקר באוניברסיטה, עד שיום אחד החלטנו להתחתן ולהמשיך את חיינו ביחד. קבענו את המועד ליום 6.8.1969. החתונה התקיימה במלון אויה ליד שדה התעופה והוזמנו אליה למעלה מ- 400 אורחים. הוריי, ששרדו את השואה וחלק ניכר ממשפחתנו ניספה, החליטו שאם יש כבר שמחה במשפחה אז יש צורך להזמין את כל מכריהם ומעט בני המשפחה שלנו. גם ההורים של סבא שהתגוררו בכפר סבא, נהגו כך. אפילו שכרו אוטובוס כדי להוביל את כל השכנים למקום החתונה. את השמלה שלי רכשתי בחנות של ויצ"ו ברחוב אלנבי בתל אביב. שמלה לבנה מעוטרת ברקמה תימנית. סבא קנה חליפה ועניבה ואפילו הלך לספר כדי לשפר את התספורת ולהתגלח. הייתה לסבא מכונית "כרמל" צנועה ובה הוביל אותי מסלון כלות שבו התאפרתי והסתפרתי לבית המלון.

אל החופה הובילו אותי שתי האימהות ואת סבא הובילו שני האבות. החופה נערכה ע"י רב צבאי, כי סבא היה קצין בשרות קבע בצה"ל והטקס היה בעברית (לא בארמית) ובאווירה מאוד טובה ונעימה. החופה הסתיימה בהרבה התרגשות, נשיקות וחיבוקים וגם דמעות שמחה. לאחר החופה היו המון ריקודים בזוגות ובמעגלים והכיבוד הוגש ליד בריכת המלון. כל חברי הילדות של סבא מכפר סבא היו איתנו וכך גם חברותי. חברינו המשותפים מהאוניברסיטה גם כן השתתפו. סבא הזמין גם את מפקדיו ואני הזמנתי מרצים מהאוניברסיטה. קיבלנו הרבה מתנות: כסף , כלים לבית, ספר בישול, צידנית, סיפולוקס (כלי להכנת סודה), מפת שולחן ועוד…. את הלילה בילינו בחדר במלון ולמחרת יצאנו ל"ירח דבש" במלון בקיבוץ הגושרים. רוב הזמן טיילנו ברמת הגולן כשעדיין לא היו בה כבישים סלולים, סבא נהג ואני פיניתי את המכשולים שהפריעו לנו בדרך… אני שמחה שנישאתי לסבא דני. חיינו טובים והקמנו משפחה לתפארת!

ביום נישואינו

סיפורה של טבעת – סיפורו של חפץ

הטבעת עליה אספר הייתה במשפחה שלי במשך מאה שלושים שנה. בהתחלה היא הייתה של סבתא שלי. הזמינו את הטבעת בשבילה כשהיא הייתה בת 12, לבת המצווה, משובצת בשתי פנינים לבנות שתי פנינים קטנות. זה היה בשנת 1890! לסבתא היו שני בנים ובת אחת שהייתה הילדה הקטנה והיא נתנה לה את הטבעת כשהיא הייתה בת 12.

כשהבת הזאת גדלה והייתה בת 20, היא נסעה לארץ ישראל. היא עלתה לארץ ישראל והחליטה לגור כאן. פה היא התחתנה ונולדו לה שני בנים והיא לא ידעה למי לתת את הטבעת ואז היא נתנה אותה לי (לסבתא של אורי) כשאני הייתי בת מצווה. היא הייתה דודה שלי והיא נתנה לי אותה כמתנה לבת מצווה. כשאני קיבלתי אותה, כבר נפלו הפנינים מהטבעת ואז הלכתי לצורף ובמקום פנינים הוא שיבץ אבנים אדומות, קוראים לזה אבן רובי.

על גורלה של סבתא שלי עצמה קשה לי לדבר. סבתא שלי נספתה בשואה בשנת 1942. כשנולדתי קראו לי על שמה. אמא שלך, אורי, קיבלה את הטבעת כשהיא הייתה בת 12 ועכשיו אימא שלך שומרת עליה, נראה מה יקרה…

הטבעת המשפחתית

השירים שאנחנו אוהבים

שיר של סבתא: "על הדבש ועל העוקץ". אני אוהבת את השיר שכתבה נעמי שמר ויהורם גאון שר. בשיר יש תודה על כל מה שיש לנו: דבש – שאלה הדברים הטובים שיש לנו, והעוקץ – אלה הדברים הפחות טובים. הדבש והעוקץ ממלאים את החיים שלנו. אני מבקשת שאלוהים ישמור את כל הטוב שיש לנו.

השיר של אורי: Living on a prayer של הזמר Bon Jovi. אני אוהב את השיר הזה כי הוא ממלא אותי בהתרגשות וזה גורם לי להרגיש טוב

סיר הפלא

בילדותי (בראשית שנות המדינה), לא היה לנו תנור אפייה בבית. את העוגות אפינו בסיר מיוחד שקראו לו "סיר פלא". את חומרי העוגה שמו בתוך הסיר  שהועמד על להבת גז.

מאז נישואיי, אני נוהגת בכל חגי תשרי לאפות עוגת דבש ב"סיר הפלא" של אמי, על פי המתכון של חמותי (אימא של בעלי). כך המתכון עובר גם לילדיי ולנכדיי ואנו זוכרים באהבה את האימהות שלנו.

המתכון:

1 כוס דבש

1 כוס סוכר

1 כוס תה  חזק

חצי כוס שמן רגיל

1כפית אבקת ציפורן

חצי כפית סודה לשתייה

2 ביצים

3 כוסות קמח תופח

אופן ההכנה: 

לאפות בתבנית משומנת 180 מעלות. העוגה מוכנה כשנועצים בה סכין  והיא נשארת יבשה.

הזוית האישית

אורי: היה לי כיף ללמוד על סבתא שלי, שהיא סיפרה לי סיפורים ושהכנו ביחד עוגה.