מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו, למדתי בבית ספר "אלניאס" שהוא בית ספר יהודי, למדתי בו עד כיתה י'. החיים במרוקו היו טובים ליהודים, חיינו בשפע ובשכנות טובה. היהודים מילאו משרות מכובדות ביותר. האווירה בין היהודים והמוסלמים זכורה לי כנעימה ומכבדת למרות שאת החגים חגגנו בתוך ביתנו, למשל: לא התחפשנו בפורים ולקראת פסח היינו צריכים לקנות מצות לפי מספר הנפשות (מעט מאוד), ואת נרות חנוכה הדלקנו בחשאי בבית כדאי לא להתגרות במוסלמים למרות שהיו לנו יחסים טובים איתם.

אבי יוסף סוויסה נפטר כשהוא היה בגיל 33, לא ממחלה אלא מנפילה בעת רכיבה על סוסים. אני לא זוכרת ממנו כמעט כלום, אך הוא היה חסר לי אותו בחגים ובשבתות. אמי פאני התאלמנה בהיותה בת 28 בלבד, עם שלוש בנות. בעזרת המשפחה והחברים של אבי, אמי הצליחה לשרוד והיא נשלחה ללמוד תפירה וכך הצליחה לפרנס אותנו כדי שנמשיך ללמוד.

בתמונות: הוריי, יוסף ופאני סוויסה ז"ל

כל המשפחה של אמי עלו ארצה והיא הרגישה מאוד בודדה. בשנת 1960 אמי החליטה שאנו עולים ארצה, דבר שלא היה קל בכלל כי העלייה לא הייתה חוקית, אבל בשנת 1961 מלך מרוקו אישר עלייה ליהודים ועלינו לישראל.

הגעה לארץ

בתאריך 20.8.1961 הגענו לארץ ולאחר מאמצים קשים שובצנו בכפר סבא. היו לנו המון קשיים: לאמי לא הייתה עבודה, לא ידענו לדבר עברית והיה חסר לנו כסף. אני לקחתי את עצמי בידיים והחלטתי שאני הולכת ללמוד עברית, שלחו אותי ללמוד עברית באולפן בקיבוץ "עין שמר". השפה עזרה לי ללמוד סיעוד (להיות אחות) וכל זה שהייתי רק בת 16.

בתמונה: אני בבית חולים

המשפחה הגרעינית

בדרך ללימודים פגשתי את בעלי יוסי בן שטרית וב- 1964 התחתנתי וילדתי 3 ילדים. בעזרת אמי שהייתה גרה אצלי, גידלתי וחינכתי את ילדי למופת, לילדי יש תארים אקדמיים ואחד מהם למד מקצוע, אחד סיים אלוף משנה בצבא והאחרון עובד עד היום בעבודה מאוד נחשקת.

ביום החתונה   

בתמונה: המשפחה הגרעינית

יש לי שבעה נכדים, מחצית מהם משרתים בצבא ההגנה לישראל. אני ובעלי הגענו לגיל פרישה ואנחנו ממשיכים להתנדב, אני בבית החולים בתור אחות ובעלי מתנדב עם ילדי בית הספר. אנחנו ממשיכים לתמוך ולעזור לילדנו ולנכדינו.

חזרה למרוקו

יצא לי לבקר במרוקו לאחר העלייה 4 פעמים כי יש לי שייכות גדולה מאוד למקום הזה, וגם כי אבי עדיין קבור שם. הביקור האחרון שלי במרוקו היה לפני חודש והיה טיול שורשים משפחתי.

מה עשינו בביקור?

ביקרנו בבתי כנסת, בבתי קברות, בבתים של הסבים והסבתות שלנו שאינם בין החיים ובהזדמנות הזאת הצלחתי לשפץ את הקבר של אבא שלי, היינו בבית ספר "אליאנס" שהוא היה בית ספרי שהיום הוא הרוס מאוד. ביקרנו בקהילה היהודית ושם הכינו לנו ארוחת ערב של המטבח המרוקאי. (האנשים המרוקאים מקבלים אורחים בצורה יוצאת מן הכלל, עם המון חמימות ואהבה.) כשטיילנו הרגשנו בטוחים ולא חששנו שיפגעו בנו.

החוויה הישראלית שלי – 70 למדינה:

עלינו בעלייה בלתי רגילה, משום שהיינו צריכים להסתיר זאת, ולכן במהלך חודש בערך, כל יומיים הודיעו לנו שנהייה מוכנים ושבאים לאסוף אותנו בחצות לעלייה וכל פעם שחיכינו זה לא קרה. לכל אחד מאתנו הייתה מזוודה קטנה ובה הכנסנו רק דברים בסיסיים.

כשאישרו לכל היהודים לעלות לארץ (אוגוסט 1961) כבר באותו שבוע עלינו לישראל באנייה.

כשהגענו לארץ אמי הייתה אישה אלמנה עם שלוש בנות, תופרת במקצועה, ולכן הבטיחו לה שתהיה קרובה למקום עבודתה (תל אביב). אך, שיקרו לנו ושיבצו אותנו לירוחם ורק במאמצים מרובים הצלחנו להשיג העברה לכפר סבא.

כאשר הגענו לכפר סבא היו רק צריפים קטנים וחמים מאוד, לא היה חשמל. היינו חייבים לקנות לחם מוקדם בבוקר בשביל שיהיה לנו מה לאכול למשך כל היום.

קשיי ההתאקלמות היו מאוד קשים בעיקר השפה שלא עזרו לנו ללמוד ולהימצא במקומות. רצינו מאוד לייצר קשר עם משפחתנו שעלו לארץ לפנינו בשביל שיעזרו לנו לדבר עברית ולהתאקלם.

שיר ישראלי שלי:

אני בחרתי בשיר "בשנה הבאה", השיר הזה נותן לי כוח להמשיך וגורם לי להמון שמחה.

הזוית האישית

ג'נט: אני חווה המון סיפוק מהתכנית, המון חיבור לנכדי אני מאוד אוהבת את התכנית וזה מחזק מאוד את הקשר ביני לבין נכדי.

דן: אני מאוד נהנה מהחוויה של התכנית ואני חושב שזה חשוב מאוד, כי עכשיו אני יודע הרבה יותר דברים על סבתא שלי, מאשר לפני התכנית ויש לי אפשרות להעביר את סיפור לדורות הבאים.