מאגר סיפורי מורשת

סיפור עלייה

עליתי לארץ בשנת 1956 לקריית גת. בנמל חיפה, נאמר לנו שאנחנו מגיעים לישוב שהוא 20 דקות מתל אביב (זה היה הרבה יותר מעשרים דקות: שעה וחצי). הגענו לקריית גת באישון לילה ומצאנו את עצמנו במעברה מפחונים – בקיץ חם מאוד, בחורף היה קר מאוד ובוץ עד הקרסול. הייתה אכזבה  וגם התרגשות גדולה לעלות לארץ ישראל שכל כך חלמנו עליה.

קריית גת הייתה שממה: לא היה מים בהישג יד, לא מקלחות, לא שירותים צמודים, לא חשמל, המכולת הייתה רחוקה מהפחון שבו גרנו. באותה תקופה השגת מזון היתה על ידי בונים (תלושים) שקבלנו אחת לחודש. אני באתי מחינוך צרפתי ולא מצאתי את עצמי בכל המערכת החינוכית בארץ שהייתה כל כך שונה לי. לקח לי כמה שנים להסתגל. אבי עבד אז בקרן הקיימת לישראל, 15 יום בחודש ואימי נאלצה לדאוג למחייה של כולנו. לכן, עיקר המזון שלנו היה מאכלי בצק, תפוחי אדמה ואורז.

המעברה בה התגוררנו הייתה ממוקמת בשדרות העצמאות. בהמשך הרחוב עמדו מספר חנויות: בפינה הבוטק'ה של יהודי טוב, אלמליח שהכין לביבות בנדיבותו וחילק לכל חסרי האמצעים. בסמוך לצומת עמד בית קפה ראשון של האחים בן חמו. הייתה גם חנות בגדים "אתא" בבעלות חנה גולדריך, חנות "כיתן" בבעלות נתן רובינשטיין, חנות בשר וחנות לחומרי בניין של תושב המקום בשם הורני, מעבר לכביש מרפאה, סניף בנק הפועלים, ממול צריפי הסוכנות היהודית ובהמשך המשטרה ומבנה ההסתדרות הכללית; ואט אט נבנו מפעלי טקסטיל, שסיפקו עבודה לקריית גת והסביבה, ובאזור תחנת אגד המרכזית, עמד בית ספר משואה והצרכניה הראשונה של המשביר.

אלי כהן

באותה הצרכניה, הכרתי אישית את אלי כהן, איש המוסד שנתפס על ריגול בסוריה לטובת ישראל. הוא היה מנהל חשבונות של המשביר באותה התקופה.

"אליהו (אלי) כהן (נולד ב-6 בדצמבר 1924, ט' בכסלו ה'תרפ"ה; הוצא להורג ב-18 במאי 1965, ט"ז באייר ה'תשכ"ה) היה מרגל ישראלי שפעל בסוריה והוצא להורג לאחר שנתפס. זכור, בישראל ובעולם, כאחד מגדולי המרגלים של ישראל. לוי אשכול, שהיה ראש ממשלת ישראל בעת מלחמת ששת הימים אמר כי "מעשיו של אלי כהן חסכו למדינת ישראל חטיבות רבות של חיילים, והמידע שהביא לפני מלחמת ששת הימים היה מידע שלא יסולא בפז, והביא לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים". (ויקיפדיה)

לאחר מכן, בשנת 1961, הכרתי עלם יפה תואר בעל עיניים כחולות, אדם צנוע ומקסים (בן דוד אלי ז"ל). הוא שימש, אז, כחבר בעיריה וגם כחבר במועצת הפועלים מטעם מפלגת העבודה דאז, ובשנת 1962 נישאנו. הוא היה בשבילי הכל: גם חבר, גם מורה וגם בעל. נולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים ועשרה נכדים עוד יותר מקסימים…  והיינו נשואים כ-50 שנים מאושרות. הוא היה בונה תשבצים "למעריב", "עיתון הארץ" וגם לחוברת של קריית גת – "מה נשמע".

ולצערי, לפני כשש שנים, בעלי נפטר. בהתחלה, השאיר אותי שבר כלי, היום לאט לאט אני חוזרת לעצמי: אני מתנדבת בביטוח לאומי, ברוטרי, לומדת אנגלית וספרדית, פעם בשבוע  אני הולכת למכללה לשמוע הרצאות. זה ממלא אותי – אני נהנית מכל מה שאני עושה ועוד יותר מהנכדים, ומהנכד הקטן עומר. יש לי שתי נכדות שלומדות באוניברסיטה: אחת לומדת רפואה ואחת פסיכולוגיה, ועוד שני נכדים חיילים. יש לי גם עוד שלושה נכדים שלומדים בבית ספר תיכון – אחד בישוב רעות-מכבים, אחת בתיכון צומח בקריית גת ואחד בתיכון חדש על שם יצחק רבין, ועוד שתי נכדות שלומדות בבית ספר מנחם בגין בקריית גת. הנכד האחרון והכי קטן בגן – ואין מאושרת ממני!

על קריית גת

לשמחתי מעבר להיותה מרכזית גיאוגרפית, היא עיר שזוכה, פעם אחר פעם, כמובילה במערכת החינוך, עיר נהדרת לגידול הילדים – יש בה המון מרחבים וחוגים גם לגיל השלישי, יש פעילויות מגוונות ומדהימות. אני מודה לאלוהים על כל מה שיש לי ושמחה בחלקי.

זכור לי שזו הייתה גם יום ההולדת של קריית גת, הייתי בת 5. כמו כן לחגיגה זו הגיע דוד בן גוריון. היו במות בידור וזיקוקי דינור {אבא שלי ז"ל שהיה חשמלאי מוסמך עזר בכל מה שקשור לחשמל}. בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. עם כל אזעקה רצנו לשוחות שחפרנו ליד הבית. לאחר סיום בית הספר היסודי עברתי לתיכון  רוגוזין שהיה עדיין בפחונים. למדתי עד  כיתה י' ולאחר זמן קצר התחתנתי. התחלתי לעבוד בבית המשפט של קריית גת ומשם יצאתי גם לגמלאות. העבודה שלי הייתה מאד מעניינת. כמו כן כאשר היה משפט מעניין הייתי עולה לאולם המשפטים לשמוע {כמובן באישור}. לפעמים הייתי גם מתרגמת כי רק אני ידעתי קצת רוסית  ואז תרגמתי לעברית. פעם היה לי מקרה לא נעים כאשר קם אחד הנוכחים באולם ואמר שאני מתרגמת לא טוב. אבל השופטת קיבלה את עמדתי.

הזוית האישית

סוזן: היום אני בגמלאות כבר שלוש שנים. יש לי המון זמן פנוי על כן אני משתתפת בכל מיני חוגים וכן מקדישה זמן לנכדים.