מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור על הישרדות, תושייה ואימא אחת מיוחדת

סבא דויד עם נכדותיו נעמה ושילי
סבא דויד ביום חתונתו עם סבתא
הבריחה מהנאצים והעלייה לארץ ישראל של סבא דויד ומשפחתו

נולדתי בטריפולי, בלוב בשנת 1939. לוב, היא מדינה ערבית הנמצאת בצפון אפריקה, ו-1939 הייתה השנה בה התחילה מלחמת העולם השנייה. לא להרבה אנשים ידוע כי המלחמה הנוראית הזאת לא התרחשה רק במערב אירופה, אלא הגיעה גם לצפון אפריקה, וגם שם הנאצים ביקשו לפגוע ביהודים, אך ורק כי הם יהודים.

כאשר החלו הפצצות על העיר טריפולי, בירת לוב בה גרנו, ההורים שלי ברחו מהעיר לכפרים בהרים. היינו משפחה בת חמש נפשות, ואני הייתי הילד הכי קטן. את אבא שלי הנאצים שלחו למחנה עבודה, ואימא שלי נאלצה להתחבא בכפר בהרים איתנו, ולהסתיר את העובדה שאנחנו יהודים. המצב היה לא פשוט, אימא שלי נאלצה לחפש פרנסה ולשם כך הייתה מאד יצירתית. היא מחלה על כבודה וביקשה אוכל מהשכנים, היא קנתה קמח ועשתה לחם לבד, היא עשתה גינה קטנה ובה גידלה ירקות, ואת המים לשתייה ושימוש היינו מביאים מנחל בקרבת מקום, והכול בדוחק וצמצום. בעיקר היה חשש לאבא שלי, ופחד שיתפסו אותנו. אימא שלי גם ידעה לתפור והיא הייתה תופרת גאלביות שזה שמלה כזאת שהערבים נוהגים ללבוש, ומוכרת בכפר. ותמיד תמיד בשקט, בחדר הקטן בו גרנו היא הזכירה לנו שאנחנו יהודים, והתעקשה שנלמד לשיר את ה"תקווה", ונשיר את זה כל ערב!

יום אחד הלכתי לנחל לבד, הייתי אולי בן ארבע, ובדרך נפלתי למערה. אין לתאר את הבהלה שאחזה באימא שלי שחשבה שהערבים גילו שאני יהודי והרגו אותי. במזל גדול הצליחו למצוא אותי שותת דם לאחר כמה שעות, ועד היום יש לי צלקת שמזכירה לי את הסיפור הזה.

ככה התחבאנו עד שנת 1945, כשנגמרה המלחמה. אבא שלי שהצליח לשרוד את מחנה העבודה הצטרף אלינו וביחד חזרנו לטריפולי, לבית בו גרנו לפני המלחמה. מצאנו עיר מופצצת והרוסה. אבל אבא שלי בנה בית חדש ושלח אותנו לבית ספר. שם בבית הספר, למדנו איטלקית אבל סבלנו מהצקות של ערבים. הם לא אהבו אותנו והתחילה אנטישמיות כלפי היהודים. כל יום בבית ספר היה סיוט, מכות, קללות והשפלות. לכן הפסקתי ללכת לבית הספר ובמקום זה התחלתי לעבוד עם אבא שלי בחנות בדים שהייתה לו בשוק של טריפולי. למרות שהשכנים הערבים של אבא שלי בשוק כיבדו אותו, ההורים שלי הבינו כי האנטישמיות רק תגבר. לכן בשנת 1949, לאחר הקמת המדינה, החליטו הוריי לעלות לישראל, ומאז אנחנו פה.

הוריי בנו את ביתם במושב חצב, כך גם אני, וכך גם בתי מירב, אימא של נעמה ושילי, שגם הן, אני מקווה, ימשיכו ויבנו את ביתם במקום אותו הקימו אבותיהם.

תמונה 1

הזוית האישית

נעמה ושילי הקשיבו ותיעדו את סיפורו של סבא דוד, ועל ילדותו הלא פשוטה בצל מלחמת העולם השניה בלוב.

מילון

המלטה
לידה של ולד ולד בעל חיים.

ציטוטים

”בחדר הקטן בו גרנו היא הזכירה לנו שאנחנו יהודים והתעקשה שנלמד לשיר את ה"תקווה"“

הקשר הרב דורי