מאגר סיפורי מורשת

פרולוג … פתח דבר

סיפור על אהבה ועצב

הסיפור שלנו (של מיכאל ושלי) מתחיל דווקא בקטע עצוב. כי לפני עשר שנים וחצי בערך, כשמיכאל היה תינוק בן חצי שנה, זו היתה הפעם האחרונה שהוא וסבא דוד נפגשו כי מספר ימים לאחר מכן סבא דוד נפטר. באותה פגישה זכור לי כי סבא דוד שהיה חד עין ובנוסף היה גם רופא עיניים וידוע באבחנותיו האיכותיות , ראה את מיכאל התינוק שכוב על שמיכה על הריצפה, וכנראה שנוצר בינהם קשר טוב והוא אמר על מיכאל הקטן "זהו ילד מאד חברותי!"

אני בטוחה, שלו היה זוכה להיות איתו זמן רב יותר, היה מגלה על מיכאל תכונות טובות וחשובות רבות נוספות! וגם היתה נרקמת ביניהם חברות ואהבה גדולה, כי סגולה נוספת של סבא דוד היתה שהוא התייחס לכל ילד כמו אל מבוגר מקשיב ומתעניין וגם תורם רבות מניסיונו וחכמתו.

א' – כאן נולדתי

נולדתי ב-1947 בטבריה, כשנה לפני הכרזת המדינה ע"י דוד בן גוריון וקבלת העצמאות, להורים צעירים מאד שהגיעו כפליטים אחרי שאיבדו את רוב משפחתם באירופה במלחמת העולם ה-2 (בשואה) הם הגיעו באוניות מעפילים כי הכניסה לארץ היתה אסורה באותה תקופה משום שכאן שלטו עדיין הבריטים והם אסרו על כניסת יהודים. אמי מספרת שהורידו אותם בחוף חשוך לתוך המים וממש סחבו אותם על הידיים באפלה כדי שלא יתגלו, משום שהבריטים באותה עת היו מחזירים את המעפילים (כך נקראו הבאים החדשים לארץ) לקפריסין ושם הם הוכנסו למחנות מעצר – סוג של בית סוהר. תארו לעצמכם אנשים שניצלו מהתופת של המלחמה והשואה שואפים להגיע לחוף מבטחים ואז עוצרים אותם ומחזירים אותם למקום שאינם מכירים ושוללים את חרותם. למזלה של אמי הם לא התגלו באותה עת, אבל אבי סיפר לי שהם התגלו והיו עצורים במשך תקופה במחנה מעצר בעתלית שע"י חיפה.

ב' – השורשים

סבתא רבה יפה, שהיום היא בת 90 ועדיין איתנו ואנחנו מקוים שתשאר לזמן רב ובבריאות טובה. נולדה ב- 1928, בעיר קטנה בשם נובי זאמקי בארץ שנקראה צ'כוסלובקיה. היו לה עוד ארבעה אחים היא היתה הבכורה. כאשר היתה כבת 14, אמה נפטרה ממחלה קשה וסבתא רבה (שאנחנו קוראים לה נונה שזה סבתא באיטלקית) תיפקדה כמו אמא קטנה לאחיה הצעירים יותר. כאשר היתה כבת 15, פרצה מלחמת העולם ה-2 והתחילו צרות רבות ליהודים והתחילו לשלוח אותם גם למחנות. אביה של אמי שלח אותה לעיר בודהפשט (בהונגריה) ששם עדיין הגרמנים לא הגיעו והמצב היה יותר טוב. היא מצאה מקום מגורים אצל שתי נשים זקנות וגם יכלה ללמוד שם דבר שלא התאפשר במקום מגוריה. אולם המצב הזה לא נמשך זמן רב, כי הצבא הגרמני השתלט על הונגריה והממשלה ההונגרית שתפה פעולה עם הגרמנים, בשלב הראשון היהודים רוכזו בגטו כמובן היה עליהם לשאת את הטלאי הצהוב,ועוד הגבלות רבות מאד, בין השאר היה מחסור קשה במזון.

ב- 1944, התחיל הגירוש של היהודים מבודפשט שהיו מרוכזים בגטו והם נשלחו באמצעות הרכבות למחנות הריכוז בפולין לאושוויץ ועוד מחנות שונים. הנסיעה היתה קשה וארוכה נמשכה מס' ימים והם נסעו בקרונות שהיו מיועדות למשא (שהובילו בהמות) בתנאים ובצפיפות מאד קשה וכמובן בלי מים ואוכל. כאשר הם הגיעו לשערי מחנה הריכוז אושוויץ נערכה סלקציה (שהיתה מאין הפרדה בין אלו שנשלחו ישירות לתאי הגזים ובין אלו שהושארו במחנה בעיקר כדי לשלוח אותם לעבוד בבתי חרושת לנשק ועוד. אלו שנשלחו ישירות לתאי הגזים היו בעיקר זקנים,ילדים וחולים ורק צעירים וצעירות שנראו כשירים לעבודה הושארו בחיים. סבתא רבא שהיתה נערה צעירה ונאה מאד נשלחה למחנה, היא היתה אמורה לעבוד בבית חרושת וכך לעזור למאמץ המלחמתי של הגרמנים. כלומר היא היתה אמורה לעזור לאיוב שגזר על משפחתה ועמה גזר דין מוות!

התנאים במחנה היו קשים ביותר: פרוסת לחם ליום ומעט מרק דל, המחלות היו רבות והקושי עצום רבים מתו באותו השלב, ואת החולים ואלה שלא ניתן היה להעביד יותר אותם שלחו כמובן לתאי הגזים.

אולם סבתא רבא ניצלה בסופו של דבר, מאחר והצבא הנאצי הגרמני נחל תבוסה מידי הצבא הרוסי וצבא ארה"ב, מחנה אושוויץ שוחרר ע"י הצבא הרוסי בינואר 1945.

ג' – הגעה לארץ ישראל

אחרי ההצלה ממחנה ההשמדה אמא שלי נערה צעירה מאד, רוצה לחזור לעיר הולדתה ולביתה ולהתאחד עם משפחתה, אבל אנשים מזהירים אותה שמסוכן לחזור וגם אין לאן לחזור, וגם נודע לה שבני משפחתה כבר אינם בחיים. היא נודדת ברחבי אירופה עד אשר נאספת ע"י צעירים יהודיים מארץ ישראל שמבטיחים לה להביא אותה לארץ ישראל למקום מבטחים. כי היא באותה עת כמו עץ שנעקר ונתלש משורשיו ומבקש לו מקום חדש, כדי למצוא בו בבית ולהצמיח שורשים חדשים. וכך היא מגיעה בעזרת אותם צעירים מתנדבים מארץ ישראל ומגיעה לדרום איטליה ומשם תיקח אותה הספינה לארץ ישראל. אבל גם בארץ ישראל הצרות לא חדלות, כי כאן נמצאים עדיין הבריטים ששולטים ולא מאפשרים להיכנס לארץ ישראל, ושוב בעזרת אותם צעירים הם מגיעים בחשכה לחוף שבו מורידים אותם מהספינה ומביאים אותם לחוף מבטחים.

ההתחלה בארץ ישראל קשה, אין לה משפחה וגם השפה זרה והאנשים בקיבוץ (בצפון) אליו הגיעה שונים מאד מאנשי העיירה שלה. אולם שם גם היא לומדת את השפה העברית וגם עובדת בעבודות חקלאיות בשדה שהיא כמובן אינה רגילה אליהם. אבל כנראה בגלל הקבוצה הצעירה שבה כולם כמוה (פליטים ניצולי שואה), היא לומדת מהר את השפה ושם גם פוגשת את אבי זאב שאף הוא ניצול שואה צעיר כמעט כמוה, הם מתאהבים, מתחתנים ואז מביאים אותי לעולם.

באותה עת מתקבלת באו"ם ההחלטה הגורלית על הקמת מדינת ישראל ועל סיום המנדט הבריטי, ובה' באייר 1948, מכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל.  אולם אז גם פורצת מלחמת העצמאות משום שהערבים אשר בארץ ומדינות ערב הסובבות את ארץ ישראל אינם מוכנים לקבל את ההחלטה על הקמת מדינת ישראל (באותה החלטה של האו"ם מחליטים גם שארץ ישראל תחולק בין היהודים אשר נמצאים בה ובין הערבים) אבל הם מסרבים לקבל את ההחלטה ופורצת מלחמה קשה וממושכת.

ד' – השנים הראשונות

אבי זאב מגויס למלחמה ואילו אמי נשארת איתי בקיבוץ ואז כאשר הקרבות בגליל נעשים קשים, מפנים את הילדים לקיבוץ אחר, שהוא יותר בטוח ורחוק מעט מהקרבות, אבל בהמשך הקרבות מגיעים גם לשם. זוהי תקופה קשה מאד למדינה הצעירה וגם להוריי הצעירים אשר עדיין לא התאוששו מהמלחמה הקשה שעברו באירופה והם שוב נקלעים לאיזור עם קרבות קשים. באותה תקופה הם גם מחליטים לעזוב את הקיבוץ ולעבור למרכז הארץ.

כאשר המלחמה לבסוף מסתיימת עם הניצחון של מדינת ישראל וסיכול המזימה של הערבים, תושבי המדינה וגם אלה הנמצאים מסביב לגבולותיה להשמידנו ולזרוק אותנו לים – כמו שהיתה שאיפתם. החיים מתחילים להכנס למסלולם, הורי גרים בהתחלה בעיר יפו ואבי שהיה לו אח בוגר בארץ, מגלה שגם אחותו הגדולה שרדה את השואה והקימה משפחה, ואילו אמי שרוב משפחתה הושמדה מצליחה אך היא לאתר מספר קרובי משפחה, דוד ודודה שאף הם הקימו כאן משפחות. בהמשך אנחנו עוברים לדירה חדשה ברמת גן וגרים שם מספר שנים. ואז כאשר אני ילדה בת 10 הורי נפרדים ואני עוברת עם אמי לגור בתל – אביב. אמא עובדת באותה תקופה כאחות ואבא נעשה מנהל חשבונות ויועץ מס עצמאי. אני מסיימת את לימודי התיכון ב'תיכון אליאנס' ומתגייסת לצבא בתום הלימודים לחיל האויר – בקריה בת"א.

ה' –  מלחמת ששת הימים (1967)

ואז פורצת מלחמת ששת הימים, אני זוכרת את התקופה הזו כתקופה מאד קשה אני בדיוק השתחררתי מהצבא ושוב נשמעים איומים מאד קשים מצד מדינות ערב, וביחוד ממצרים שהיא האויבת העיקרית והחזקה ביותר שלנו: להשמיד את מדינת ישראל "ולזרוק אותנו לים". עוברים ככה שבועות רבים כשאנחנו נמצאים במצב של חוסר וודאות קשה, אם תפרוץ מלחמה או לא ומה יהיו תוצאותיה, ולבסוף אכן פורצת המלחמה ב-5 ליוני 1967. אולם המלחמה פורצת כאשר אנחנו היוזמים מתקפה מאד מדויקת של חיל האויר על כל הבסיסים של חיל האויר המצרי ומצליחים תוך שעות מועטות להשמיד למעשה את כל בסיסי חיל האויר שלהם, על מטוסיהם וציודם ולמעשה במתקפה הזו למעשה מכריעים את המלחמה שאמנם נמשכת ששה ימים, כאשר לצבא מצרים מצטרפים גם צבא סוריה והצבא הירדני, אולם הצבא הישראלי מצליח להכריע את כל אותם צבאות ונוחל ניצחון גדול בדרום (מצרים) כובש את כל חצי האי סיני שגודלו רב מגודלה של מדינת ישראל.

במערב, הניצחון גדול אף יותר מאחר וצה"ל מצליח לכבוש את העיר העתיקה (של ירושלים) ולאחד אותה עם חלקה המערבי. כמו כן לכבוש את הגדה המערבית, ובכך להרחיב את גבולות ישראל עד לירדן, ואילו בצפון לאחר קרבות לא קלים נכבשת רמת הגולן, כולל הר החרמון, החולשים על אגם הכנרת והגליל שהיו מאוימים במשך שנים ע"י הצבא הסורי שנהג להפגיז את הישובים הקרובים לגבול. הניצחון היה גדול וכמוהה גם האופוריה בעקבותיו, תחושת גאווה גדולה ובטחון בצה"ל ובעוצמתו שנילוותה אליו.

אפילוג (סוף הסיפור)

אחרי שמסתיימת המלחמה אני מחליטה לנסוע לאיטליה, כי ברצוני ללמוד שם אומנות, הורי תחילה התנגדו מאד למהלך הזה כי באותה תקופה לא היה מקובל שבנות צעירות נוסעות לארץ זרה ,שאפילו את שפתה לא דיברתי ,כדי ללמוד . אולם אני התעקשתי והורי נכנעו לרצוני, ואכן הגעתי לאיטליה לעיר פירנצה ושם נרשמתי לאקדמיה לאומנות, שהיא מאד מאד ידועה ועתיקה וכמובן איטליה ופירנצה בעיקר, ידועה באמנים רבים ומפורסמים שיצאו ממנה כמו: ליאורנדו דה ווינצ'י, מיכאלאנג'לו (צייר ופסל), בוטוצ'לי רפאל ועוד רבים אחרים. עיר שעל כל צעד ושעל אתה פוגש ורואה יצירות אמנות מהמפורסמות והידועות בעולם.

באותה עיר גם פגשתי את בעלי לעתיד את דוד שאף הוא הגיע לפירנצה כדי ללמוד רפואה, ושם גם פרחה אהבתנו. וכך אני מתחברת להתחלת הסיפור (הפרולוג).בילינו שנים מאד יפות בעיר פירנצה בלימודים ,אבל גם בטיולים ובילויים רבים, בהמשך עברנו לעיר מילנו, גם כן באיטליה שם אני סיימתי את לימודי באקדמיה, וגם דוד שהיה כבר בעלי סיים את לימודי הרפואה. בסיום הלימודים חזרנו לארץ לתל-אביב בעלי המשיך בהתמחות והפך לרופא עיניים, ואילו אני עסקתי באמנות ציור, פיסול וגם הוראה. משפחתנו גדלה נולדו לנו שתי בנות ובן שאחת מהבנות היא עדי אמא של נכדי האהוב מיכאל.

מיכל ומיכאל סיפור אהבה  

הזוית האישית

מיכאל ואני נהנינו מאוד לבנות את סיפור המשפחה ולהיות ביחד הרבה זמן וללמוד אחד מהשנייה ואנחנו חושבים שכל נכד וסבא או סבתא צריכים לעבור את החוויה הנפלאה הזאת.