מאגר סיפורי מורשת

נולדתי הודו בשנת 1942 בכפר קטן בשם "אשטמי".

נולדתי ילד רביעי במפר ובסה"כ הכל היינו 9 אחים. האחות הבכורה נפטרה בגיל שלוש ממחלה, לא הספקתי להכירה… האח השני שהיה בעבורנו "האח הבכור" נפטר לפני 17 שנים בהודו. אני ואחות נוספת חיים בישראל, אח אחד חיי בשוויץ וארבע אחיותיי הצעירות עדיין מתגוררות בהודו.

חלק מהאחיינים עשו עלייה וחלק קטן נשאר בהודו, יש לי אחיין בניו זילנד, אחיינית בסינגפור ואחיינית בקנדה.

הוריי עלו לארץ לאחר שאני ואחותי התמקמנו, הם חיו ונפטרו בעיר חיפה.

נולדתי למשפחה יהודית מסורתית מאוד והזיקה לישראל ולכל מה שקשור בה היה בדמי תמיד. אהבתי את החגים וימי שישי בבית הכנסת בכפר. במקביל ללימודי האקדמיים החלום לעלות לישראל הפך להיות יותר ויותר מהותי עבורי גמלתי בליבי החלטה ושסיימתי את התואר הראשון בארכיטקטורה, עשיתי עלייה לישראל והצטרפתי לאחותי, בעלה ושלושת ילדיהם הקטנים שעלו חודשים ספורים לפני ואני בן 27…

המעבר מארץ כמו הודו לישראל לא היה פשוט… לא ידעתי עברית ובארץ השליטה בשפה האנגלית הייתה חלשה מאוד. החלטתי להמשיך את לימודיי התואר השני בטכניון בפולטה לארכיטקטורה. עליתי לארץ ללא ממון או מימון והקיום היה בדוחק, אבל אני הייתי חרוץ ונחוש להצליח ולהתאלם בארץ.

אחותי ומשפחתה למדו באולפן בעתלית והייתי מגיע לבקרם לעיתים. המורה לעברית באולפן הייתה חיילת יפיפייה העונה לשם "שמחה" שבתרבות הימים הפכה להיות אשתי ואם ילדיי.

אני ושמחה ביום חתונתו

שמחה נולדה וגדלה בעיר תל אביב, אנו נישארנו שם והחלטנו לעבור צפונה בעקבות מקום העבודה שמצאתי לשנה-שנתיים על מנת  להתבסס מעט כלכלית ולחזור לתל אביב…

סרט סיום תכנית בבית הספר

הזוית האישית

רפאל אשטון: סבתא של איתי, שמחה, אשתי, נפטרה לפני כחמש שנים – יהי זכרה מבורך לעד.