מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור עלייתי לארץ ישראל ממרוקו (סבתא מרים)

ככה נראית אהבה!
סבתא מרים גדול
סיפורי נכתב מתוך סיפוריי משפחתי

סיפור עלייתי לארץ ישראל ממרוקו (סבתא מרים)

סיפורי נכתב מתוך סיפוריי משפחתי. נולדתי במרוקו בשנת 1942 לאמי חנה ולאבי אברהם בן חמו, כאשר הייתי בת שנה שהגיעו הגרמנים גם למרוקו, הייתה זו אחת התקופות המסוכנות  ביותר ליהודים במרוקו.

אבי היה מבוגר מאוד, היה בן 82 כשנולדתי והיו לו ילדים מנישואים קודמים. כולנו גרנו ביחד כשחלק מילדיו (אחי ואחיותיי החורגים) כבר היו נשואים והם היו בעלי משפחות וילדים. גרנו ביחד כמשפחה גדולה ומורחבת בבית גדול. גרתי עם ההורים של דודה רוחמה, דוד יעקב, דוד שלום, דוד דוד והאחים  בדירה שבה כל בן שהתחתן היה מקבל חדר או שניים לפי גודל המשפחה. היינו חיים כמו בקומונה.
 
המשפחה התפרנסה ממקום שנקרא "מכרה אבני כסף". אחי יעקב ניהל את העסק והאחיינים שלו דוד ושלום עבדו אתו. היינו מספקים אבני כסף לכל מרוקו. משפחתי הייתה אמידה מאוד ולכן כולם היו מתארחים בביתנו. היה לנו בית ענק שבו היו גם יחידת אורחים, ביתנו תמיד היה מלא אנשים, היו מגיעים אלינו המורים שהיו מלמדים בבתי הספר, רבנים ועוד הרבה אנשים בתפקידים שונים.
 
בגיל שנתיים אבא שלי נפטר מזקנה ושלחו את אמא שלי לאלג'יר כדי שלא יהיו לה זכויות. נשארתי עם אחי החורג יעקב, ועם האחיינים שלי דוד ושלום ורוחמה אשתו של יעקוב אחי הילדים שלו. אציין שבאותה תקופה היו נישואים בין בני המשפחה, כלומר דוד התחתן עם בת אחיו, כלומר רוחמה שהיא בת של שמעון אחי התחתנה עם אחי יעקב, כלומר היא גם גיסתי וגם בת אחי. אני זוכרת שאני ילדה קטנה בת 4, הייתי כמו משרתת בבית, הייתי מנקה, מכינה אוכל, מגהצת, מטפלת בילדים, עבדתי מאוד קשה, אחי יעקב היה נותן פקודות והייתי מבצעת בלי לשאול שאלות ומרכינה את ראשי.
 
משפחתי הייתה עשירה מאוד אך אני הרגשתי ריקנות, סבלתי מאוד, חייתי בלי הוריי, ולא היה לי למי לפנות ולבקש עזרה. כל חיי היו סבל גדול מאוד. בגיל 12 (שנת 1955) אחי יעקב החליט שאני נוסעת לארץ ישראל עם שימחה אחותי החורגת, נסענו באוטובוס לקונדורנס שבצרפת, בפספורט שלי מופיע השם בינמו מרי היינו גרים בביתנים שהגרמנים השאירו התנאים היו קשים מאוד, היינו עומדים בתור הרבה זמן כדי קבל אוכל, היה טור גדול מאוד והרבה פעמים האוכל לא הספיק לכולם, ונשארנו רעבים. היו מורחים עלינו משחות ומרססים אותנו בחומרים והחומרים הללו גרמו לי לגזזת.
 
לאחר חודשיים בערך העלו אותנו לאוניה בשם "לה מרטין" וכדי להגיע לארץ ישראל. במהלך השייט האנייה כמעט טבעה ואז התחילו להוריד אנשים בסירות וביקשו מכל הנוסעים על האנייה לזרוק את כל מה שיש להם לים. לבסוף האנייה התייצבה והגענו לארץ ישראל. ירדנו בנמל חיפה, הייתי עם אחותי החורגת ואיטשי , הבת שלה והחתן שלה. כשירדנו מהאנייה, העמידו אותי ואת כל האנשים שירדו מהאנייה ליד הקיר וריססו אותנו בעזרת פומפה בחומר חיטוי הנקרא דידיטי. היינו עומדים כמו עדר, היו מרססים אותנו ואז יכולנו להמשיך. לאחר הריסוס העלו אותנו למשאיות ולקחו אותנו לפוריה שבטבריה, שם גרנו במבנה קטן, ואחרי שבועיים המשפחה שלי אמרה שהם לא נשארים שם ועברנו לחיפה.
 
בחיפה הכרתי לראשונה את אחי שלמה שהיה גר באותה תקופה בוואדי רשמיה (אשר הגיע לישראל בשנת 1948), רצינו להישאר לגור אתו אך הבית היה קטן, היו לו שמונה ילדים והמצב היה קשה מאוד ולכן לא יכולנו לגור אתו. גרנו עם בת אחותי  תקופה מסוימת. לאחר מכן אחותי חפשה דירה ועברנו לגור במדרגות עגלון, שבשבט ציון, בסטנסטון שבחיפה. אחותי הייתה מקבלת עבודה מהלשכה ואני הייתי קמה בארבע לפנות בוקר לנקות מדרגות והייתי מביאה לאחותי  את הכסף. ככה המשכתי לחיות ולשרוד. אחרי כמה חודשים פגשתי את אמא שלי לראשונה, אך גם לה לא הייתה אפשרות לדאוג לי, וחיפשתי עבודה, עבדתי בכל עבודה מזדמנת עד גיל 18.
 
בגיל 18 התחתנתי! כמו שציינתי בתחילת הסיפור הכל נכתב על סמך סיפורים ששמעתי, הייתי ילדה קטנה ללא אב בכלל  וללא אם רוב חיי. אחי יעקב היה מנהל את העסק וקובע הכל. כל מה שביקשו ממני וגם מאחיי ומהאחיינים, היינו מצייתים ומבצעים את כל הפקודות מבלי להסתכל לאחי יעקב בעיניים.
 
עברתי חיים קשים מאוד וזמנים שהייתי מורעבת. עבדתי קשה שעות רבות ואני מודה לאלוהים שאפשר לי להקים את ביתי ושהבית תמיד יהיה מלא. יש לי 7 ילדים ואני שמחה שמשפחתי מגובשת ומלוכדת ואנו דואגים אחד לשני.  
 
תשע"ו

מילון

קומונה
מספר משפחות או אנשים בודדים החיים יחדיו בבית משותף אחד.

ציטוטים

”" אני זוכרת שאני הייתי כמו משרתת בבית... עבדתי מאוד קשה.''“

הקשר הרב דורי