מאגר סיפורי מורשת

שמי מקסים, ונולדתי בשנת 1948 בסופיה שבבולגריה. ואספר לך עלמה, את סיפור העלייה שלי כילד, לישראל.

במוצאי חג הפורים לפני 62 שנה נכנסה האניה "ארצה" לנמל חיפה. בללה נשארנו באנייה ובבוקר ירדנו לרציף. הייתי אז כבן 10, בגיל שלך, היום. בכך הגיע לסיומו מסע שנימשך מבחינתי מספר חודשים.

כמה חודשים לפני כן, בחורף של שנת 1958/59 אספו הורי את אחותי ואותי לשיחה רצינית. הם הודיעו לנו שבתוך כמה שבועות נעזוב את בולגריה וניסע לישראל. הם השביעו אותנו שלא נספר לאיש, ובמיוחד לא לחברים ומורים בבית הספר.

קיבלתי את הידיעה ברגשות מעורבים. רק באותו חורף קיבלנו סוף סוף מזחלת ויכולנו, אחותי ואני לשחק בשלג כמו שצריך.

קיבלנו גם מעילי פרווה חדשים שחיממו אותנו היטב. גם לא בדיוק ידעתי איפה זה ישראל. ידעתי שיש ליהודים מדינה איפשהו אך זה לא היה לגמרי ברור. הסתכלתי במפה וזה לא ממש עזר.

במשך חודשיים שלשה, המשכתי ללכת לבית הספר ושמרתי על הסוד. בינתיים, בחצר הבית שבו גרנו (ואבא שלך ביקר שם וראה אותו מבחוץ) הביאו לוחות עץ ובנו 3 ארגזים ענקיים בתוכם הכנסנו רהיטים, בגדים, ספרים וכו'. נאלצתי להיפרד מהרבה ספרים שהיו לי, כי הם בבולגרית ואמרו לי שצריך ללמוד עברית ולדעת לכתוב ולקרוא בעברית.

באמצע חודש מרץ שנת 1959, הגיע היום. הלכתי בפעם האחרונה לבית הספר בסופיה ולמחרת לקחנו כמה מזוודות ונסענו לתחנת הרכבת.

במשך 3 ימים נסענו ברכבת דרך יוגוסלביה עד שהגענו לוונציה שבאיטליה. מוונציה התחלנו לנסוע דרומה לאורך המגף האיטלקי (צורת המדינה במפה). במשך 3 ימים החלפנו מספר רכבות ובדרך היינו ברומא יום אחד. זו הייתה הפעם הראשונה שאכלתי בננה. המשכנו דרומה והגענו לנאפולי שהיא נמל גדול בקצה הדרומי של איטליה.

אחרי יומיים עלינו סוף סוף על האנייה ובשעת אחרי הצהריים הפלגנו לכוון ישראל.

באנייה היו כמה עשרות משפחות מכל מיני מדינות שדיברו בכל מיני שפות ורק אנחנו היינו מבולגריה, מה שהקשה עלינו לתקשר עם האחרים. גם לא היינו רגילים להפלגה וקצת הרגשנו לא טוב.

ביום השני או השלישי להפלגה, אסף צוות האנייה את כל הילדים על הסיפון וחילקו מסכות וקישוטים לפורים.

בפעם הראשונה קיבלתי "תחפושת" – כתר נוצות אינדיאני.

למחרת הגענו כאמור לחיפה. מהאנייה לקחו אותנו למרכז קליטה בנהרייה ומאוחר יותר לתל אביב.

בסופיה, אחותי ואני היינו לבד. לא היו לנו דודים ובני דודים בקירבתנו. כשהגענו לארץ היינו מוקפים פתאום בבני משפחה, דודים ובני דודים בירושלים, בלוד, ברמת גן, וגם ילדים של חברים של ההורים שלי ביפו ובקיבוץ נען.

לאחר כחדשיים, קיבלנו צריף במעברת ג'סי כהן בחולון. סוף סוף היה לאחותי ולי חדר לבד, נפרד מההורים.

בינתיים עבר האביב והגיע הקיץ ואני לא הלכתי לבית הספר כלל. היה לי "חופש גדול" מפורים ועד סוף אוגוסט. טיילתי בין בני הדודים וגם הכרתי ילדים במעברה ושיחקנו שעות על גבי שעות בחולות.

באחד בספטמבר 1959, התחלתי ללמוד בכתה ה' בבית ספר כצנלסון בחולון. בסופיה הייתי ה"יהודי" היחיד בכתה ובחולון הייתי אחד מכמה "בולגרים"…

הזוית האישית

עלמה: נהניתי להשתתף בתהליך של הקשר הרב דורי. שמחתי לכתוב עם סבא את הסיפור. היה מרגש מאוד.

סבא מקסים: נהניתי לשתף את עלמה נכדתי בחוויות וסיפורים מילדותי. לדעתי זה נושא שאסור להזניח ויש להרבות לעסוק בו. הדבר מביא לחיזוק הזהות האישית והקהילתית של כולנו.