מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה ביטון. נולדתי לבית משפחת ארביב בטריפולי שבלוב בשנת 1947 להוריי, נסריה וחואני. בגיל שנתיים וחצי עלית לארץ עם משפחתי. תחילה גרתי ב"בית ליד", משנת 1949 עד שנת 1952, ואז עברתי עם משפחתי למעברת "ג'ליל" בהרצליה. אני גרה בהרצליה עד עצם היום זה עם משפחתי הנפלאה.

כאמור, בשנת 1949 בהיותי בת שנתיים וחצי, עלינו לארץ מטריפולי (לוב) בהפלגה באניית "העצמאות". שם השיר שמתאים לסיפורי: שאו ציונה נס ודגל

תחילה, הגענו ל"סנט לוקס" – ישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו. לאחר כמה ימים, עברנו לגור בבית-ליד, במבנים שהיו קודם לכן בסיסים צבאיים של הבריטים. גרנו שם עד  1952 ואז עברנו למעברת ג'ליל, כיום אזור הרצליה.

אני בת שישית מתוך תשעה, וביחד עם הוריי – היינו 11 נפשות אשר גרו בצפיפות. חיינו ללא חשמל, ללא מקלחות, ללא שירותים, ללא מטבח, הכול היה מחוץ לבית באזור מרוכז. לימים אבי החליט להקים מטבח וסוג של מרפסת מקורה ואז התרווח לנו. יותר מאוחר, אחיי הגדולים העבירו צינורות עד המטבח והתקינו כיור. לראשונה היה לנו מים בבית וזה הקל עלינו מאוד.

לאחר שנתיים-שלוש, הצריפים חוסלו ועברנו לגור במבנה. היה זה מרתף של בית ענק שהיה שייך לשייך ערבי לפני כן. בבית זה היה לנו מטבח ומקלחת בתוך הבית, ואחרי תקופה קצרה היה לנו גם חשמל בבית.

בילדותי למדתי מכיתה א' עד כיתה ו' בבית ספר ממלכתי במעברה ואז חיסלו את בית הספר כי הרבה מהתושבים עזבו את המעברה ועברו לשכונות. עברתי ללמוד בכיתות ז' ו-ח' בבית ספר יסודי ממלכתי "ויצמן" שברחוב ויצמן הרצליה.

בשעות אחר הצהריים, אחרי שהיינו מסיימים ללמוד, היינו נפגשים כל החברים ברחובות ובבתים. בבית שיחקנו חמש אבנים ומשחקי חברה, כמו למשל ריכוז (כיום נקרא מונופול), משחק סבלנות (כיום ריץ'-רץ').

מחוץ לבית שיחקנו שבע מקלות, קלאס, תופסת, חמור חדש, פורפרה (סוג של סביבון עם חוט). הבנים שיחקו עם רוגטקה ועגלות מקרשים שהכינו בעצמם. את הגלגלים אספו מכל מיני גרוטאות. הם גם שיחקו גולות ומקופסאות שימורים חיברו חוטים עבים במקצת וככה דיברנו אחד עם השני.

את החלב מכרו לפי ליטרים. כל אחד בא עם כלי לחלב והחלבן מזג לו ממיכלים גדולים כמה שהוא דרש. בעגלות רתומות לסוסים מכרו נפט בו השתמשו למאור עם עששיות ופנסי רוח, ולפתיליות ופרימוסים בהם בישלו והרתיחו מגבות ולבנים שכיבסו בידיים. קרח מכרו בבלוקים ושמנו אותם בארגז קרח (מקרר). הכניסו את הקרח בתא העליון (שנקרא פריזר) ובתא התחתון, תא המזון, שמו את התבשילים והירקות.

זכור לי שהתקיים מצעד צה"ל ביום העצמאות. הייתי נערה והלכנו אני, אחיי ואמי ברגל לדרך נמיר-צומת ארלוזורוב וצפינו במצעד. זה היה מאוד מרגש ונהנינו מאוד.

בחורף צמחו כלניות, סביונים, חרציות ועוד. עם החרציות הכנו סלסילות או שהיינו מייבשים את הפרחים ושולחים אותם לארצות הברית. הפרחים הגיעו לילדים בתפוצות, והילדים היו שולחים לנו מכתבים לארץ ישראל. ככה היינו מתכתבים במשך תקופה מאוד ארוכה. המכתב היה באנגלית והייתי מחפשת אנשים שיתרגמו לי ויעזרו לי בכתיבה. ילד אחר היה כותב לי בעברית, אבל הייתה זו עברית מצחיקה.

במעברה היתה מכולת השייכת לאבי, חואני ארביב ז"ל. אחר כך הוא העביר אותה לשכונת וייצמן. בחנות הוא מכר פיצוחים, גרעינים ובוטנים שאמי נסריה ז"ל הייתה קולה. היא הייתה עושה זאת במכשיר מיוחד מעל גחלים. שעות הייתה יושבת וקולה, גם גרעיני קפה ולאחר מכן טוחנת עם מכתש ועלי. כך גם תבלינים, היינו קונים אותם שלמים, בוררים אותם מאבנים או מלכלוך אחר וטוחנים עם מכתש ועלי – זו עבודה קשה מאוד. את הגרעינים מכרו בגביעים שנעשו מעיתון או מדפי מחברת. היו עושים קונוסים ומילאו בפיצוחים. כל תושבי השכונה היו באים לקנות במכולת ועד היום אנשים זוכרים אותי ואת משפחתי בזכותה.

בשכנות לביתנו, גר בחור צעיר בשם משה ביטון.

היינו שכנים קרובים ובני משפחתו היו איתי בכיתה, אבל לא הכרתי אותו. כשהתבגרנו, הוא היה חבר של אחי הגדול עמי ז"ל, אשר נפטר לפני שנים רבות בהיותו בן 39. כל החבר'ה שלו היו באים אלינו הרבה הביתה ומבלים יחד, ופתאום יום אחד כשטיילתי בעיר, הוא פתאום עצר אותי ברחוב. הוא ניגש אליי והחל לדבר איתי. בזמנו, לא היה נהוג לבקש לצאת עם בחורה באופן ישיר, אז אמרתי לו שהוא צריך לגשת אל הוריי. הוא עשה זאת, וכעבור שנתיים שהיינו חברים, התחתנו כשהייתי בת 19 והוא 24. היה זה בשנת 1966 ועברנו לגור בשכונה אחרת בהרצליה – שכונת ויצמן.

ביחד, הקמנו משפחה לתפארת: בשנת 1967 נולד בני בכורי קובי (יעקב) על שם סבו מצד אביו, בשנת 1970 נולד בני השני אביחי על שם סבו מצד אמו, בשנת 1971 נולד בני השלישי שחר על שם עלות השחר, בשנת 1972 נולדה בתי רחל על שם סבתה מצד אביה (אימא של רועי קדוש)

ובשנת 1984 נולדה בתי עמיטל, על שם אחי עמי – בגמטריה עמי+טל.

גרנו בדירה של 58 מ"ר. בחדר אחד ישנו 4 ילדים בשתי מיטות על קומתיים. בחדר השני ישנו אנחנו ההורים וכשנולדה בתנו הקטנה, היא ישנה אתנו בחדר. בשנת 1988 ראש העיר לנדאו אישר לנו להרחיב את דירתנו בעוד 48 מ"ר נוספים. הייתה זו תחושה של נשימה לרווחה.

אני ומשה עדיין ביחד, בסוף חודש מאי, נהיה יחדיו 52 שנים. אלה שנים מאושרות מרובות בנחת מילדינו ונכדינו.

הזוית האישית

שושנה: אני מאוד התפעלתי מקצב ההתקדמות של המדינה. מאז ועד היום חלו שינויים רבים: בתרבות, בתעשייה ובהתנהגות החברה. פעם היו עושים הכל באופן עצמאי ובעבודת כפיים. היום הכל ממוכן – לא צריך להתאמץ. ולמרות זאת אנחנו כל הזמן עדיין עסוקים. אני מקווה שהדור הצעיר יעריך את החיים הטובים שיש לנו כיום במדינת ישראל ולא ישכח את העבר.

רועי: מאוד התרגשתי, הסתקרנתי ונהניתי לשמוע את סיפור העלייה והחיים של סבתא שלי. במיוחד את סיפור ההיכרות של סבי וסבתי ואיך הוקמה משפחתנו.