מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

בית ההורים

שמי סימון שמעון בלאיש נולדתי בעיר אלריאנה שבטוניסיה בשנת 1947. נולדתי למשפחה טוניסאית, לאבא שלי קוראים קמוס בלאיש ולאמי מטילד ברדה. כשנולדתי אבי היה בן שלושים ושלוש ואמי בת שלושים.

אמי נהגה לקרוא את ספר תהלים כל יום. כל ימי חייה הספר היחיד שהיא קראה היה ספר תהלים, היא הייתה מסיימת אותו ומתחילה אותו שוב ושוב מהתחלה. כיום ההורים שלי לא בחיים: אמי נפטרה בצרפת כשהייתה בת מאה, – זה קרה כשהיא נסעה לבקר את שני ילדיה בצרפת. היא אמנם עשתה עלייה לישראל לפני הרבה מאוד שנים, אך המשיכה לטוס פעמים רבות לצרפת לבקר את בני המשפחה ואז הייתה חוזרת לישראל. אבי נפטר בגיל שמונים ואחת – גם הוא נפטר בצרפת. שני הורי קבורים בישראל בבית העלמין שבנתניה, אחד ליד השני – העברנו אותם מצרפת לישראל.

אני הבן השלישי במשפחה יש לי שני אחים יוסף ומאיר ואחות אחת ויויאן. לאמי היו בעיות בעבר, היא איבדה שני תינוקות, בני שנה ומחשש וכדי שלא יקרה גם לילדים אחרים שלה, היא בחרה לקרוא לי ולאחי על השמות של רב שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס.

גדלתי עד גיל שתיים עשרה בטוניסיה במדינה ערבית, בשכונה שלי היו ערבים ויהודים ותמיד הסתדרנו מצוין והכל היה בסדר. הבית שלי היה בית משותף עם כמה שכנים עם חדרים לבד והמטבח היה לכולם גם עם השכנים, גם חדר המשחקים היה משותף וכשרצינו לשחק במשחקים אז כולנו שיחקנו ביחד בשמחה. לא היה לנו מים היה לנו באר כדי לקחת מים.

 בילדותי

זיכרונות ילדות

אני זוכר שהיו לנו את המשחקים הכי קלאסיים רגילים כמו משחק עם גרעיני מישמש שהיה צריך לזרוק על הקיר ולראות מי הכי קרוב למטרה היו לנו גם ממתקים שהיינו פותחים את העטיפה ומשחקים החלפות היו לנו גם משחק עם פקקים של בקבוקי זכוכית כי פעם לא היו בקבוקי פלסטיק והמשחק הכי מוכר היה המשחק עם הגולות.

בסביבות גיל תשע המצב החמיר בין הערבים ליהודים בגלל שהייתה מלחמה בישראל, מלחמת סיני, אז הערבים התחילו לתקוף את היהודים שפעם היו חברים שלהם.

 יזם צעיר

למדתי בבית ספר של רשת אורט, שם לימדו לימודים מקצועיים, שם למדתי חשמל, עבודת עץ, עבודת ברזל, בנייה ושיפוצים. הייתי מאוד טוב בעבודת חשמל ועץ. בערך בגיל עשר שתיים עשרה, ממש רציתי לעזור להורים שלי כי ראיתי שיש להם בעיות כלכליות אז התחלתי לעבוד, כדי להרוויח כסף ואוכל לעזור להורים שלי. הרעיון היה לבנות משהו ואז למכור אותו כי הייתי טוב בזה.

קניתי תבניות מפלסטיק של צורות של פנים של נשים אפריקאיות, קניתי גם אבקת גבס והייתי ממלא את התבניות, יום יומיים אחרי שזה היה מתקשה, הייתי מוציא אותם מהתבנית ואז הייתי צובע את הפנים בשחור והשפתיים באדום ואת התכשיטים בצבע זהב. בנוסף בניתי משחקים מעץ ומכרתי אותם בשוק. היה ביקוש רב לתוצרים שעשיתי עד כדי כך שהייתי עובד גם בלילה.

כשהייתי בכיתה ו', עקב המצב הכלכלי הקשה של ההורים שלי, הייתי חייב לעזוב את בית הספר ולהתחיל לעבוד גם ביום, כדי לעזור להורים שלי. כשהגעתי לגיל בר מצווה, ההורים שלי חגגו לי עם בני המשפחה ועם השכנים ככה נהגו פעם לחגוג.

המעבר לצרפת

שש שנים אחרי שהמלחמה התרחשה, עזבנו את טוניסיה, כדי לעשות עלייה. הפלגנו לצרפת באונייה. היינו חייבים לעלות כח המצב בטוניסיה הלך והחמיר. כשהגענו לצרפת הרגשנו ממש מבולבלים, כי עזבנו את כל החיים שלנו והכל פתאום השתנה. הדבר היחיד שהיה לנו זאת השפה הצרפתית, שכבר ידענו מטוניסיה. בצרפת לא חזרתי לבית הספר כי הייתה לי רק מטרה אחת – לעבוד ולהרוויח כסף, כדי לעזור להורים שלי. היינו צריכים לבנות את כל החיים שלנו מחדש, כך התחלתי לעבוד כחשמלאי בזכות התעודה שלי מבית הספר "אורט" שקיבלתי בטוניסיה. בתקופה הזאת בצרפת היו הרבה עבודות פנויות ויכולתי לשנות ולבחור עם איזו חברה לעבוד, בחרתי בחברה שבה הייתי מרוויח יותר.

זיכרונות משנות העשרים

במשך מספר שנים אספתי כסף כדי לפתוח חנות סופרמרקט להורים שלי, כדי שהם יוכלו לעבוד ולהתפרנס בכבוד ובנוסף אני המשכתי לעבוד. כשהמצבם של הורי היה טוב יותר והם התחילו לחסוך כסף, המשכתי לעבוד כחשמלאי והרווחתי הרבה כסף, פתחתי חברה של חשמל על שמי, כדי להרוויח עוד יותר כסף. השנים עברו וההורים שלי התעייפו והיה להם כבר קשה לעבוד, אז מכרתי את הסופרמרקט והם שמרו את כל החסכונות.

זו הייתה כבר תקופה טובה בה חיינו טוב, היינו מארגנים בכל יום ראשון בצהריים מסיבה עם החברים והחברות שלנו זו גם הייתה התקופה של Rock & Roll ו- YUYU.

אהבה ומשפחה

בשנות 1960 היו שידוכים וכמה מסיבות שבהם יכולנו לפגוש כמה אנשים, מהמסיבות האלו יצאו כמה זוגות שהכירו וגם התחתנו. פגשתי את אשתי לינה אינס בנילוש, כשפגשתי את סבתא שלה שהייתה  גרה בשכנות. לינה כבר הייתה ידידה שלי בילדות בטוניסיה. הכל התחיל שוב מארוחה משותפת והמשכנו לראות אחד את השנייה כמעט שנה עד שהחלטתי להציע לה נישואים, כי התאהבתי בה. אחרי כשישה חודשיים התחתנו,

אשתי, לינה, הייתה בת שבע עשרה כשהתחתנו, ועברנו לגור ביחד. בשנה הראשונה של הנישואים נולד לנו ילד שקראנו לו פרנק, שלוש שנים אחרי זה אשתי ילדה את הבת שלנו דלפין, כשלוש שנים אחרי זה אשתי הייתה עוד פעם בהריון של בן וקראנו לו דויד. אחת עשרה שנים מאוחר יותר נולד הילד האחרון שקראנו לו ג'ימי ובסך הכל יש לנו שלושה בנים ובת אחת.

 העלייה לישראל

בגיל חמישים ואחת אשתי ואני החלטנו לעשות עלייה לישראל מה שרצינו לעשות ממזמן. לקחנו אתנו את הבן הכי קטן והשארנו בצרפת שלושה ילדים. כשהגענו לישראל מיד קנינו דירה שנשארנו בה שלושה חודשיים עד שהכרנו זוג חברים חדשים שגם הם עשו עלייה, אבל לפני הרבה זמן. הקשר שלנו עם זוג החברים התחזק כשהחלטנו לקחת וילה לידם בנתניה ונהינו שכנים וחברים. ההצלחה של העלייה הזאת היא חלק גדול בזכות הזוג החברים שלנו.

מגיעים הבייתה – העלייה לישראל

כמעט חודש עבר מאז העלייה, הבת שלי הצטרפה אלינו עם בעלה ובנם הקטן, הם גרו אתנו בוילה כמעט ארבע שנים, עד שהם עברו לגור במרכז העיר נתניה עם שני ילדיהם. כעבור מספר שנים הנכדה שלי חלתה במחלה בעקבות חיסון, אשתי ואני החלטנו לעבור לגור בדירה ליד הבת שלי, כדי להיות לידה ולעזור לה. כהמצב השתפר עם הנכדה שלי, נשארנו כבר לגור ליד הילדה שלנו, כי הרגשנו ממש בבית. כעבור מספר שנים הבן הקטן שלי פגש מישהי צרפתייה שגרה בישראל והתחתן.

כיום אשתי ואני גרים בדירה ליד הבת שלי, כבר תשעה עשרה שנים. שני הבנים גרים בצרפת. לבן הבכור שלי יש חמישה ילדים ארבע בנות ובן אחד, לבן השני שלי יש שלושה ילדים שני בנים ובת אחת, לבת שלי יש חמישה ילדים ארבע בנות ובן אחד ולבן הקטן שלי יש שלוש בנות ואחד בדרך. היום אני יכול להגיד שאני בעל, אבא וסבא מאושר מאוד.

הזוית האישית

סבא שמעון: שמחתי מאוד שנכדתי ביקשה ממני לספר לה את סיפור חיי, שמחתי מאוד על ההתעניינות שלה בי.

הינס: ניהנתי מאוד להיפגש עם סבא ולגלות דברים חדשים עליו.