מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה, התגוררתי באוסטריה עם אימא ואבא שלי והאחים שלי במחנות העקורים.

הגעתי ארצה יחד עם המשפחה בחודש מאי בשנת 1949. מהאנייה שעגנה בנמל חיפה מול הרי הכרמל היה מראה גן עדן, מזג אוויר צלול נפלא. הנוסעים היו אמנם מותשים ומפוחדים ולא היה מושג למה לצפות, אבל חשנו שאנו כבר לא אבק אנושי. אנו בעלי מולדת, אנו אנשי כבוד עם דגל ושפה ואדמה משלנו. לא הבנו מאין נחת עלינו שפע וכבוד שכזה. כל אחד ירד עם הבגדים על גופו ועוד כמה ״שמטס״ במזוודות קרטון מרוטות.

חלקו אותנו למעברות ומשם הפנו אותנו למעברת ״אחוזה״ שבכרמל אשר נחשבה לאחת המעברות הטובות. הכניסו אותנו עם עוד משפחה בלתי מוכרת עם שלושה ילדים כך שבצריף אחד היו שישה ילדים יחד –  ״הגיהינום״ בהתגלמותו. הייתה מלחמת ילדים על כל דבר "זה שייך לי!" "אני באתי ראשון!" אבל גדלנו יחד ועד עצם היום אנחנו כמו בני משפחה, כמו אחים.

שושנה בצעירותה

החמין הפולני של שבת

בכל יום שבת היינו מכינים במעברה חמין פולני. כל אחד היה לוקח את החמין שלו בסוף היום לארוחת ערב. היינו רושמים את השם שלנו או עושים סימן שזה הסיר שלנו. בסוף היום לוקחים את הסיר שלנו. בגלל החום העז בעת הכנת סיר החמין, השם היה נמחק והרבה פעמים היינו לוקחים את הסיר הלא נכון. ואז היו מריבות, "זה החמין שלי!". כל הנשים היו רבות בעיקר על איזה חמין של מי. המריבות נוצרו כי לכל אחד היה סוג שונה של חמין. ואז במקום לאכול את החמין בשבת היו מריבות איזה חמין שייך למי.

הזוית האישית

נועם הנכדה: חווייתי בפרויקט הייתה טובה וחיזקה את הקשר עם סבתי.

אדם קיזנר: בזמן התכנית אני מאוד נהניתי וגם למדתי המון על החיים בארץ עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל.

סבתא שושנה: היה לי מאוד נחמד ועצם החוויה היא על המפגש והתכנית בעצמו.