מאגר סיפורי מורשת

שמי מאור והבה, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרי. בחרתי לתעד את סיפורה של סבתי שולמית אלימלך, שנולדה במרוקו בשנת 1948, שנת הכרזת העצמאות במדינת ישראל. היא עלתה עם משפחתה לישראל בשנת 1962, כשהייתה נערה בת 14.

שורשיה של משפחת אלימלך – משפחתה של סבתי 

אימא של סבתא שלי (סבתא רבתא שלי) – רחל אלימלך, נולדה במרוקו בעיר בשם קזבלנקה בשנת 1921. סבא רבא שלי – שלמה אלימלך נולד גם בקזבלנקה בשנת 1911. סבתא רבתא וסבא רבא שלי היו קרובי משפחה לפני שהתחתנו, לכן יש להם את אותו שם משפחה – אלימלך. הם התחתנו בגיל צעיר יחסית כפי שהיה מקובל בתקופתם.

סבא רבא שלי עבד כתופר שקים וסבתא רבתא שלי הייתה עקרת בית. פעם לרוב רק הגברים עבדו ופרנסו את הבית, המצב הכלכלי שלהם היה בסדר.

סבתא שלי עלתה לארץ בשנת 1962 ממרוקו , תהליך העלייה היה קשה  – הם ברחו משם בחשאי מאחר ובמרוקו באותה תקופה הייתה אנטישמיות, והערבים באזור היו מתנכלים אליהם – היה פחד להסתובב באזור, כך בלי לספר לאף אחד הם עזבו הכל ועלו לארץ.

סבתא מספרת על העליה ארצה

עליתי עם כל משפחתי חוץ מאחותי הגדולה, היא נשארה שם מאחר ועבדה בתנועת "הנוער הציוני", שעזרה ליהודים לעלות לארץ ישראל. תהליך העלייה החל בזה ששטנו קודם כל בסירת גומי עד לגיברלטר. שם המתנו בסוג של מחנה שבו ריכזו את כל היהודים שהיו צריכים לעלות משם לישראל. המתנו שם שבוע ימים, לאחר מכן הטיסו אותנו לארץ ישראל.

כשהגענו לארץ ישראל התמקמנו בצפון – בראש פינה שהייתה ליד קריית שמונה.

בצעירותי כשהגענו לישראל

שני ההורים שלי לא עבדו. אח שלי היה צבעי מכוניות – הוא היה האח הגדול ודאג לפרנסת המשפחה בארץ. לאחר חודש, אחי הלך לעבוד אצל דוד שלי שהיה לו מוסך ברמת גן. הדוד שלי, קנה לנו בית ב"דמי מפתח" בתל אביב בשכונת התקווה, כך עברנו מראש פינה לדירה שקנה דודי בשכונת התקווה. הדוד שלי, עלה לארץ הרבה שנים לפנינו, והוא הצליח להתאקלם ולהתבסס, הוא עזר לנו מאוד להתאקלם פה – דאג לנו לעבודה, אירח אותנו הרבה פעמים בבית שלו ועזר לנו בכל דבר שהיינו צריכים.

כשהגענו לשכונת התקווה התחלתי ללמוד את השפה העברית באולפן, כמו כל בני המשפחה. לאחר חמש שנים התחלתי לעבוד כתופרת בתל אביב ומזה התפרנסתי.

כעולים חדשים הרגשנו מאוכזבים – הכל היה מוזר לנו, לא ידענו את השפה והיה קשה לנו מאוד בארץ. הרגשנו שונים מכולם והיו אפליות רבות, לדוגמא כל מקום אליו הלכנו: בית ספר, עבודה וכד' הרגשנו לא רצויים, הרגשנו דחייה, אמרו לנו ללכת למקום אחר. הרגשנו שזלזלו בנו, הרגשנו לא שייכים. אני זוכרת, שתמיד העבירו אותי ממקום למקום, מאולפן לאולפן ומבית ספר לבית ספר.

בשכונת התקווה, גרנו בבית קטן – שני חדרים, אפילו חדר שירותים לא היה בבית, השירותים היו מחוץ לבית ונאלצנו כל פעם לצאת החוצה. בבית הייתה צפיפות רבה, מאחר והיינו שמונה נפשות בבית של שני חדרים!

סיפור מרגש שהיה לי 

כשנה לאחר שכבר היינו בארץ ישראל, אחותי – סולי, שסיפרתי למעלה, שנשארה במרוקו כפעילת עלייה, עלתה סוף סוף לארץ. היא היגיעה בטיסה ממרוקו ובאה לביתנו בשכונת התקווה. מאוד התרגשתי לראות אותה, אחרי שנה שלא התראינו, היה לי ממש מרגש וכיף להיות איתה, כי היא אחותי הגדולה. אחותי הייתה מאוד חשובה לנו, היה לי קשה  להפרד ממנה כשעלינו והיא נשארה במרוקו, הייתי מאוד עצובה, מאחר והייתי מאוד קשורה אליה. במרוקו היא תמיד דאגה. כשהיא הגיעה לארץ והמשפחה התאחדה, היא המשיכה לדאוג לנו ומאוד לעזור – אני חושבת שפה בישראל הקשר שלי איתה אפילו יותר התהדק.

כיום יש לי ארבעה ילדים מהם יש לי שמונה נכדים, ואני מתגוררת באזור שכונת התקווה בתל אביב.

הזוית האישית

מאור: במסגרת מחויבות אישית בחרתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. שמחתי מאוד לתעד את סיפורה של סבתא. הזמן שביליתי עם סבתא גרם לי להתקרב אליה יותר והכרתי אותה יותר טוב ולמדתי הרבה מסיפור העלייה שלה – דברים חדשים שלא ידעתי לפני, והיה לי כיף מאוד ללמוד ממנה על חייה.

סבתא שולמית: היה מהנה מאוד לספר לנכדי את סיפור העלייה שלי לארץ ישראל. אשמח שסיפור זה יישמר ויועבר בעתיד לדורות הבאים במשפחה. אני מרגישה שהפעילות בתכנית הקשר הרב דורי, גרמה לי להתקרב יותר לנכדי ושמחתי לבלות איתו יותר זמן ביחד.