מאגר סיפורי מורשת

שמי שולה וקוראים לי בשם זה על שם סבתי מצד אמא שלי. נולדתי בבצרה שבעיראק בשכונה מעורבת של יהודים וערבים. בבית שלי היה חדר גדול של כל משפחתי, למעט שירותים, מקלחת ומטבח שהיו משותפים לכל המשפחות שהיו בשכונה.

נולדתי בשנת 47' בתקופת מלחמת העולם השנייה, עליתי לארץ ב 50' עם הורי, אחי כדורי והמשפחה של אבי. לפני שעלינו על המטוס בדרך לארץ אני זוכרת שאמא שלי לקחה רק כמה חפצים קטנים ואת התמונה שלי ושל אחי, כי לא הרשו לקחת הרבה דברים.

אחרי נסיעה ארוכה הגענו למעברה – מעברה א' בבאר שבע (איפה שהתחנה המרכזית היום) שם אני זוכרת שגרנו באוהלים, את המים היינו מביאים במכלים, למזון היינו מקבלים תלושים לפי נפשות, וחשמל היה לנו מפנסי נפט. בתוך האוהל היה לנו שולחן מרובע קטן, שמיכות ומזרנים.

אני זוכרת שפעם אחת הלכתי לטיול במעברה ושכחתי איפה האוהל שלנו עד ששמתי לב לאוהל עם דגל קטן בצבע אדום שאבי שם בכדי שנזהה את האוהל.

אני זוכרת שלא היו כבישים אלא רק שבילי עפר, והיה ריח מסריח ממערכת הביוב שהייתה פתוחה. השירותים היו בור אחד גדול ו-4 קרשים ושם היו עושים את הצרכים. יום אחד ילד בן 10 חודשים זחל ליד הבור ונפל לתוכו. בן דוד של אבא שלי יהודה עוזרי הציל את הילד ובסוף שניהם יצאו מהבור מכוסים בצואה. אחרי שעברנו לשכונה א' נולדו לי עוד 3 אחים ואחות אחת.

הזוית האישית

שחר יאני: אני חושב שהסיפור של סבתי הוא מאוד מיוחד, אני מאוד מעריך את סבתי ואת המשפחה שלה שעזבו את כל רוכשם ועלו ארצה, אני נהנתי מאוד להקשיב לה ולמדתי עליה הרבה. אני רוצה להגיד תודה ענקית לסבתא שלי שהיא הגיעה  למפגשים ןסיפרה לי את הסיפור המיוחד הזה.