מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור עלייתה של מזל פורטונה אדרי

מזל וקשת במועדונית "סמוכה"
מזל בצעירותה בתמונה שמרגשת אותה
ילדותה, עלייתה ומשפחתה של מזל אדרי

שמי קשת אייזנשטיין ואני תלמידה בכיתה ז' 3 בבית הספר אורט רוגוזין שבמגדל העמק. נפגשתי עם מזל (פורטונה) אדרי שעלתה ממרוקו, ושמעתי את סיפורה המרתק:

"אנחנו עלינו לארץ בשנת 1955. הגעתי יחד עם משפחתי, אני הבכורה ויש לי עוד ארבעה אחים. הגעתי בגיל 13, ולא הייתי במסגרת כלשהי כיוון שהיה מדובר בגיל שנחשב מתאים לצאת למעגל העבודה. באותה תקופה היה מוסד בנווה יער, מעין תחנת מחקר חקלאית. היינו לומדים שם חצי יום וחצי יום עובדים. זו הייתה שגרת חיי עד  גיל 16 בערך.

בגלל המצב הכלכלי של המשפחה, החלטנו לחפש עבודה ופשוט לעבוד כל היום. את הכסף כמובן העברנו להורים שלנו על מנת לסייע בכלכלת המשפחה. כך חייתי עד הרגע שהכרתי את בעלי, התחתנו והבאנו לעולם שלוש בנות.

לבת הראשונה קוראים קלרה (54), לבת השנייה קוראים מרים (52) ולשלישית קוראים רונית (49). יש לי שמונה נכדים וגם נין אחד בן שנתיים.

בגיל 12 לפני שעלינו לארץ, אימא שלי קנתה בד והחליטה לתפור לי שמלה לרגל המאורע הגדול. היא נתנה את הבד לתופרת שתתפור לי את השמלה, זאת שמלה צהובה עם סרטים חומים וקטיפה. אני זוכרת כמה התרגשתי כשאימא שלי נתנה לי אותה, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. הגענו באוניה לארץ ישראל, המסע ארך שבעה ימים בים, היעד היה חיפה.

כשהגענו ליעד לקחו אותנו למעברת "מנסי". היינו שלושה חודשיים במעברה, התנאים שם היו קשים, המבנים בהם התגוררנו היו מזפת, לא היה קל לחיות באופן הזה, כאמור הייתי רק בת 13.

האחים שלי היו קטנים יותר ממני והחיים במעברה היו גם להם מאוד קשים. אפשר לומר שלא היה כלום בארץ. נאלצנו להתמודד עם קשיי מחייה, היו במעברה עכברים, בקושי היה לחם לאכול. בעקבות המצב, הגענו להחלטה יחד עם עולים נוספים שסבלו מתנאי המחייה הקשים להפגין. קיימנו הפגנה גדולה מול הסוכנות בחיפה, כל המפגינים היו העולים ממרוקו הספרדית.

בעקבות הלחצים שלנו החליטו שהם שולחים חצי מהתושבים לקריית שמונה וחצי למגדל העמק. את האנשים שישלחו לכל מקום קבעו על פי הטלת גורל, כלומר הגרלה. אנחנו נבחרנו להגיע למגדל העמק.

הגענו למגדל העמק בפעם הראשונה והנוף היה שונה לחלוטין ממה שאנחנו רגילים לראות היום: לא היו כבישים, תחבורה ציבורית הייתה רק בכביש הראשי ובטח לא בתוך שכונות מגורים, מקלחת הייתה אחת ורחוקה מאוד. מה ששימח אותנו מאוד הייתה העובדה שהיו שירותים בתוך הבית, לא היינו רגילים לדבר כזה, זה היה מפתיע וממש מרגש.

בהתחלה לאבא שלי לא היה מקום עבודה, הוא נאלץ לעבוד כ-12 ימים בחודש. מכיוון שהיו לו חמישה ילדים, המשכורת בקושי הספיקה לנו לאוכל. יש לציין שאת העבודות התאימו לגברים לפי מספר הנפשות בבית. מכיוון שהיינו חמישה אחים, לאבא שלי נתנו לעבוד בחקלאות. אני זוכרת שחיינו בדוחק, את הבסיס היינו משיגים בקושי, על אחת כמה וכמה שלא היו מותרות.

את מנות האוכל היינו קונים במחיר מוזל בעזרת כרטיסים שהיינו מקבלים ("מנות"), בהתאם למספר הנפשות שהיו במשפחה. במבט לאחור אפשר לומר שהיה מאוד קשה, לא פשוט בכלל.

התחתנתי בגיל עשרים עם אלברטו (ז״ל). ילדתי שלוש בנות. אני זוכרת שעבדנו מאוד קשה על מנת לפרנס את בנותינו. כאשר נולדה הבת השלישית שלנו עבדתי בצרכניית נהלל. עבדתי עשרים ושש שנים. בעלי עבד בדואר בנהלל. היה לנו חשוב לעבוד עד שהבנות שלהו התחתנו והיו עצמאיות, רצינו לתת להם מה שאפשר על מנת שלא יחסר להן כמו שחסר לנו.

בגיל 9 קיבלתי במתנה מביה"ס במרוקו, ספר, בגלל שהייתי תלמידה מאוד טובה. בבית הספר שלמדתי בו, כל שנה היו תלמידים מצטיינים שקיבלו במתנה את הספר הזה. בכריכת הספר הייתה הקדשה מיוחדת מהמורה שלי. הייתי ילדה שמאוד אהבה לקרוא וללמוד. הספר שקיבלתי במתנה הוא למעשה מילון ספרדי שקיבלתי לפני 67 שנים. אני שומרת אותו עד היום הזה, הוא מזכיר לי את הילדות שמאוד אהבתי".

תמונה 1
תמונה 2

הזוית האישית

שמי קשת אייזנשטיין ואני תלמידה בכיתה ז'3 בבית הספר אורט רוגוזין שבמגדל העמק. גם אני לקחתי חלק בתכנית"הקשר הרב דורי", נפגשתי ושמעתי את סיפורה המרתק של מזל אדרי שעלתה ממרוקו לארץ ישראל.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

ציטוטים

”חיינו בדוחק, את הבסיס היינו משיגים בקושי, על אחת כמה וכמה שלא היו מותרות.“

הקשר הרב דורי