מאגר סיפורי מורשת

שמי אלגרה גוטה. נולדתי בבנגאזי שבלוב 10.2.1928 בילדותי גדלתי בבית מאושר עם עשרה אחים במשפחה.שלושה אחים ושבע אחיות. גרנו בלוב עד גיל11 ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. במלחמה היו פצצות ללא הפסק מצד האנגלים.

היה רק מקלט אחד, בבית הקפה "פרלטו", כל לילה מתחילת החשכה ישנו במקלט ובבוקר חזרנו הביתה. אחרי זמן מה החלטנו להשכיר חדרים מחוץ לעיר בכפרים ערביים. כל משפחה שכרה חדר בתנאים לא טובים , ללא מים או חשמל, כדי לברוח מההפצצות.

בלילות מטוסים עברו דרך הכפרים לעיר בכדי להפציץ. שמענו אותם חזק עמוסי פצצות וכשחזרו המטוסים היו קלים, ללא פצצות. בשנת 40 האנגלים כבשו את בנגאזי והיהודים שמחו וקיבלו את האנגלים בשמחה כי חשבו שהמלחמה נגמרה. אחרי זמן מה האנגלים נסוגו והגרמנים חזרו. בינתיים, שני אחיי, הצעירים,ברחו עם האנגלים והתגייסו לצבא הבריטי.

בשנת 42 התקבלה פקודה מהגרמנים להעביר את יהודי בנגאזי, דרנה, ברצ'ה וטוברו למחנה ריכוז. העמיסו 6-7 משפחות על משאית, כמו בהמות, והביאו אותנו למקום לא ידוע. ימים ולילות היינו במשאית ומדי פעם הורידו אותנו ללינת לילה . בבוקר העמיסו אותנו בחזרה והמשכנו לנסוע. אחרי מסע ארוך הגענו למקום שקראו לו "גרייאן" . שהינו שם כשבועיים עד שהייתה פקודה להעביר אותנו למחנה הסגר במקום שקראו לו ג'אדו. המחנה היה סגור עם גדרות ואסור היה לנו לצאת. המקום היה מכותר במשטרה סביבו והכניסו אותנו למבנה ענק שבו לכל משפחה היה שטח 2 מ"ר, פינה למשפחה. במרכז היו עמודים וביקשו מאיתנו לקשור חוטים בין העמודים כדי שבלילה נתלה סדינים כדי לסגור את החלקה הקטנה שלנו. המקום היה מחולק לביתנים A,B,C,D…אני הייתי בביתן C.

כשהיינו שם אמרו לנו שפעמיים בשבוע יגיע שוק ערבי כדי למכור לנו עצים להבערה, חיטה, שעורה וריחיים מאבן בשביל לטחון את החיטה והשעורה. על מנת לשרוד, הכנו בצק בכדי להכין לחם. אבי חפר בור באדמה כדי להכין כמו תנור לאפייה ואת הבור הוא טייח במלח כדי להקשות את האדמה. ליד הבור הוא חפר בור קטן כדי להוציא את העשן.

באחת הפעמים אבי בא אליי ולימד אותי איך ללוש את הבצק ולאפות את הלחם. כשהלחם היה מוכן והוצאנו אותו מהקירות , חצי מהלחם היה מכוסה בחול.חתכנו את החצי עם החול וזרקנו אותו לפח ואת החצי השני אכלנו. וכך היה בכל יום.

בחתונה של אחותי , דינה. יחד עם אימי , עליזה ואחיותיי: ג'ולייה, לידיה ושושנה.

לאט לאט התחילו להתפשט מחלות כתוצאה מצפיפות ומחוסר מזון והגיינה. המחלה הראשונה שהחלה להתפשט הייתה הטיפוס. אחותי הקטנה, חלתה בטיפוס בגיל 4 או 5, ולא חשבנו שתצליח לשרוד אך היא הצליחה לשרוד. אחרי זמן קצר אחותי דינה חלתה והחלימה.

בשנת 43 באו המפקדים ונתנו פקודה להביא את כל הגברים לכיכר להוציאם להורג, בניהם היה הרב הראשי של בנגאזי, יוסף ג'אן, שאמר שאם אנחנו כבר יוצאים להורג בואו נעשה תפילת תהילים. המפקדים צחקו על היהודים שנידונו למוות ובכל זאת שרים. פתאום הגיעה פקודה והגזירה ביניהם.

באותו הזמן אבי נדבק במחלת הטיפוס וביקש שלא נספר כדי לא לעכב יציאתנו מהמחנה. המחנה נכבש יל ידי האנגלים. המחנה השתחרר מהסוררים. האנגלים הביאו מזון וחילקו ריבה, קרקרים ולחם ענק. בנוסף, הפעילו בית חולים והביאו רופאים ותרופות כדי לסייע לאנשים.

 ויקטור נעים – אבא של אלגרה

אבא חלה כאשר הייתי בת ארבע עשרה . שאלו אותי אם אני רוצה להיכנס לבית חולים ולעזור לחולים ולאבא שלי.הסכמתי והלכתי לבית חולים לעזור לא רק לאבא גם לאחרים כי לא היו מספיק ידיים עובדות. כילדה היה קשה לראות בכל יום את המתים המכוסים לבן.

בלילה ישנתי בין שתי אחיות בית החולים משום שפחדתי. בבוקר קמתי והלכתי לאבי כדי לטפל בו וכהגעתי לחדרו, ראיתי מיטה ריקה. שאלתי איפה הוא ואמרו לי שהוא נפטר בלילה. היה לי קשה עם הבשורה קשה ומשום שכל בוקר אמי הייתה באה עם קומקום קפה, יצאתי אליה כשראתה שאני בוכה הבינה את גודל האסון שקרה לנו. בפסח במחנה ישבנו שבעה על מות אבי.

בשנת 43 הגיעו האנגלים והחזירו אותנו לבנגאזי. ביתנו, שהיה ברחוב 'ויה מרינה' שהיה ממוקם ממול לחוף היה ריק מרהיטים ונראה כמו חורבה. בזזו את הבית לחלוטין.

לאבי היו חברים ערביים שהיו שותפים בעסקיו. היה לו חבר בשם עלי לנגי. הוא שמע שחזרנו מהמחנה ובא לבקר אותנו והשכיר לנו חדר ברחוב רחוק מביתנו. עלי הציע לעזור לנו בפרנסה ונתן לי מכונת תפירה כדי לתפור גלביות וכך התפרנסנו. בן דודי שנשאר בבנגאזי לקח את אחותי הקטנה בת העשר כדי שתעזור לאשתו ונתן לה כסף.

אחרי כמה חודשים הגיעו אחיי הגדולים מהצבא הבריטי לחופשה. אמי שהתאלמנה בקשה אישור מהצבא הבריטי לשחרר את אחד האחים.

לפני היציאה למחנה, אבי סיפר לי שהחביא מטמון בבית. כשאחי חזר מצאנו את המטמון שאבא השאיר והשתמשנו בו כדי לשפץ את ביתנו. אחי פתח מהכסף חנות מכולת קטנה והתפרנס ממנה.

הציעו לי לעבוד במכבסה שקראו לה 'לבנדריה'. שם היינו צריכים לגהץ את הבגדים שהערביות כיבסו. השתמשנו בפרימוס עליו שמנו מתכת גדולה שעליה שמנו מגהצים מברזל . מדי פעם הגיעו האמריקאים והיו מביאים לנו ממתקים ושוקולדים והיינו אוכלים מהם. וכך המשכנו זמן מה והתפרנסנו מזה.

לאחר מכן עבדתי ב"שקם" כחדרנית וכמגהצת. עבדנו משמונה בבוקר עד סוף היום. התיידדנו שם עם האנשים.מנהל המקום חיזר אחרי ושאל אותי אם אני רוצה לעבוד בקפיטריה במקום הגיהוץ. שמחתי על ההצעה והמשכורת גדלה.

עם חברתי הטובה, יפה, בגן ציבורי "בבנגאזי"

בשנת 44 המנהל נסע לחופשה וכשחזר לקח אותי לעבוד איתו במקום אחר. עבדתי כקופאית במסעדה. בשנת 45- 46 רצו לפתוח קפיטריה גדולה לחיילים, ולקחו אותי להיות קופאית רשמית בקפיטריה ושם הרווחתי כסף יותר טוב וטיפים טובים.

בשנת 47-48 התחילו שמועות על עליה לארץ ואנחנו חיפשנו דרכים לעלות ארצה. הייתה שמועה שיש אזרח נוצרי ערבי מבית לחם שעבד במשרדי הממשלה בבנגזי. הכרתי אותו ופניתי אליו .הוא הציע לי להכין פספורט מזויף כדי לצאת מבנגזי. אני אמרתי למנהל העבודה שלי שאני חייבת להגיע לטריפולי כי אמא שלי צריכה לעבור ניתוח בעין. כך יצאנו בלילה לטריפולי. בטריפולי הינו כמה ימים עד שהגיעה פקודה לקחת אותנו לאיטליה. שהינו באיטליה כחודשים עד שאמרו לנו שיש אוניה ולקחו אותנו לישראל .שם האנייה היוונית "תטי".הגענו לישראל בעשרים לנובמבר 1948. הביאו אותנו לבית עולים בבנימינה. שני אחיי הוציאו אותנו מבית העולים ומצאנו את ביתנו בית רעוע ביפו בשטח הגדול.

אני וחברותיי בחופשה בנהרייה ב- 1949

שיפצנו את הבית. קנינו ריהוט בשוק הפשפשים. בבית הזה גרנו שנה וחודשיים בערך עד שבאו מהסוכנות ואמרו שהבית להריסה. העבירו אותנו לצריפים בחולון. בתקופה שגרנו בחולון עבדתי בבית החרושת 'כותנה' בהדר-יוסף, תל-אביב.

בשנת 51' פגשתי את בעלי לעתיד ג'ינו אהרון גואטה ז"ל ובשנת 52 אחרי שנה של היכרות הוא הציע לי נישואין. בתקופה זו גרנו בשכונת מונטיפיורי וב-2.4.52 התחתנו ובני הבכור אילן נולד, ואחרי שלוש וחצי נולדה ביתי השנייה אורנה.

הילדים שלי גדלו ושירתו בצבא, אילן בגיל 24 וחצי התחתן עם בחורה בשם אולגה חממה. נולדו להם 3 ילדים, נכדי: גיא, רין ודורין שהיום משרתת בצבא.

בחתונת בני אילן בשנת 77

אורנה הייתה תלמידה מצטיינת באוניברסיטה ובשנת 81' הכירה את בעלה לעתיד, שייקה לוי מהגשש החיוור.

באותה שנה, מרץ 81', בעלי ז"ל נפטר.

הנכד שלי גיא התחתן ולו ילדה מקסימה שקוראים לה ארבל. נכדתי ירין גם היא נשואה ולה בן שקוראים לו עילי, בן שנתיים וחצי, חכם, מתוק ואוהב אותי מאוד. נכדתי דורין, שהיום משרתת בצה"ל, בת 20, נכדה מקסימה. הם גרים לידי ואני מבקרת אותם כל ערב שבת. אנחנו אוכלים ארוחת ערב ונהנים.

כמעט כל יום אני הולכת לקאנטרי השכונתי. שוחה, משחקת ברידג', רמי, מתעמלת ונהנית עם חברי ומקווה שיהיה שלום.

 אורנה ובעלה שייקה לוי

 אני ונכדתי דורין

מה תרמה התכנית למבוגר – התכנית תרמה לי סיפוק רב. במיוחד כשהכרתי את הילדים המקסימים ואת שלומית הנחמדה שתמכה בפוריקט, ותשומת הלב מכולם. נהנתי מאוד והייתי רוצה להמשיך בפרויקט. בפרויקט פגשתי חברים שהייתי רוצה להיפגש איתם בהמשך ושהקשר ישאר.

מה תרמה התכנית לילד – למדנו דברים על העבר שלא ידענו עליהם, פגשנו אנשים נפלאים ונחמדים מאוד ששימחו אותנו מאוד.