מאגר סיפורי מורשת

הוריי הגיעו לארץ מטריפולי. אבא שלי ציון התייתם בגיל צעיר מאוד מאמו ואחרי תקופה קצרה מאוד התייתם גם מאביו. ובהיותו בין שש עשרה פרצה מלחמת העולם השנייה והוא נלקח על ידי הגרמנים ובמשך שבעה חודשים לא ידעו היכן הוא וכאשר הוא חזר היה לו קשה לתאר את אשר התרחש שם כאשר נלקח כשבויי על ידי הגרמנים ולכן הוא לא הסכים לדבר על התקופה הזאת ורק בגיל מאוד מבוגר הוא הסכים לדבר  ולספר לנו את הסיפור  במלואו את כל מה שאירע לו בשבי.

כאשר חזר לטריפולי הוא התגייס לצבא הבריטי וגם שם עבר חוויות טראומתיות כאשר הצבא הבריטי עזר לערבים נגד היהודים. בזמן שהיה בצבא הבריטי הכיר את אמי ג'וליה. לאחר שסיים את השירות הצבאי בצבא הבריטי התגייס למשטרה ושימש בתפקיד: אחראי על אזור הנמל והאוניות היוצאות וחוזרות ובניהם גם על האוניות שהפליגו עם העולים לארץ ישראל.

כאשר הכיר את אמי והיה אמור להתחתן עמה, התרחש מקרה מאוד מצער: אמי הדליקה את הפרימוס כדי שסבתי תכין אוכל ופתאום הפרימוס התפוצץ על פניה של אמי, אמי נכוותה קשה ועקב כך ביטלה את החתונה.

אמי מכרה את כל הנדוניה שלה, מכיוון שלא רצתה שיתחתן אתה מתוך רחמים, כי קבעו את מועד החתונה לפני התאונה המצערת  שלה, אבל אבי לא הסכים לכך ולבסוף הם התחתנו.

בזמן המלחמה אמי למדה עיצוב בבית ספר איטלקי ומאז היא עסקה במקצוע התפירה והייתה תופרת לאנשים אמידים בגדים חליפות.

ורצה ה' יתברך שהיא תעבוד אצל אישה עשירה איטלקייה שבעלה היה רופא עור והוא עזר לה עם הכוויות הקשות שהיו לה ובזכותו הבריאה לאחר מספר שנים, כל הכוויות נעלמו כלא היו. במקביל אחיה של אמי היה פעיל למען היהודים בארצו לוב ולמען עלייתם לארץ ישראל. בזמן שהתבצרו בבית הכנסת, עם כל היהודים הצעירים, הגויים פוצצו את בית הכנסת ורובם נספו.

סבי אליהו, אשר שמע על בנו, התקשה להתמודד עם הבשורה וכעבור שבוע נפטר מדום לב. מתוך כל הכאוס הזה סבתי מיסה אינס לא ידעה מהו רכושם. היו להם חנויות של זהב ובתים, אך היא עזבה הכול ובאה לארץ ישראל עם שני ילדים צעירים, כאשר הבוגרים היו נשואים והגיעו לפניהם לארץ ישראל ובניהם אמי ג'וליה ואבי ציון. אימי ג'וליה נרשמה עם חברתה לעלות ארצה באוניה לאחר שביטלה את נישואיה עם אבי בעקבות התאונה שקרתה לה לפני. מכיוון שאבי היה אחראי על כל רשימות הנוסעים באוניות בנמל הוא ראה את שמה של אמי וביקש מהאחראי למחוק את שמה. כאשר אמי הגיעה לנמל כדי לנסוע הוא פגש אותה וביקש ממנה שוב להתחתן. הם התחתנו בסביבות הנמל ללא בני משפחתם ועלו יחד ארצה. כאשר הגיעו לארץ בשנת 1948 הם התיישבו במושב בית שקמה בנגב ושם היה עיסוקו של ציון אגיב כנשק ואחראי על המושב. אולם במושב החיים היו קשים מנשוא לאימי ג'וליה, הערבים היו נכנסים למושב כמעט מידי ערב וגונבים את המרעה והיו מקרים רבים של רציחות של יהודים  ולכן כעבור שמונה שנים עזבו את המושב ועברו להתגורר בבת ים עד סוף ימי חייהם. להוריי נולדו תשעה ילדים מהם שבע בנות ושני בנים.

אבי עבד והיה אב בית של בית ספר רמות בבת ים, במשך עשרים וחמש שנה, בשנת 1996 הוא נפטר בעקבות מחלה. אימי ג'וליה הייתה עקרת בית ונפטרה בשנת 2009.

סבתי שמה מיסא לוזון (בובליל) עלתה לארץ בשנת 1956 עם ילדיה הקטנים רחל ושמעון והתגוררו בלוד. בשנת 1975 נפטרה מיסא ובנה שמעון בובליל נשאר לגור עם משפחתו בלוד ונפטר בשנת 2017 . רחל רובין (בובליל) אחותה הקטנה של סבתי ג'וליה מתגוררת עד היום עם משפחתה בראשון לציון.

כאשר הייתי ילדה נהגתי לבלות המון במחיצתם, אבי אהב מאוד את הים ואהב לצאת לדוג. אמי תמיד שמרה בקפדנות על המסורת היהודית והקפידה על שמירת הלכות ומצוות מבית אמא. נהגתי מידי שנה לנסוע עם אמי לאחיה בלוד, לאזכרה של סבתי וכך זכיתי להכיר את המשפחה המורחבת.

המאכלים בבית אימי בסירים הגדולים להפליא (אשר נמצאים ברשותי כעת) כאשר הכילו את כל מעדני העדה הטריפולטאית. נכדתי הבכורה היא הנינה הראשונה של אבי ואימי ואף זכיתי שסבתי ראתה את כל נכדיי.

 הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.