מאגר סיפורי מורשת

החיים לפני המלחמה

סבא ומשפחתו חיו בפולניה מדורי דורות. לפי מסורת משפחתית, מקור המשפחה הוא בעיר שפייר (Spira)  בגרמניה, שהיגרו לפולניה לפני מאות שנים. המשפחה, שבראשה עמד סבא של סבא שלי, יצחק, היו מבוססים כלכלית. סבא רבא יצחק היה יבואן של שוקולד וממתקים מגרמניה ומשוויץ, והיו בבעלותו שני בתים בעיר קרקוב. בבתים אלה גרו משפחות שלוש בנותיו ושני בניו. אבא של סבא שלי עבד במשרד של אביו, וחי חיי רווחה. למרות מצבו הטוב הוא היה מודאג מהבעות שנאה ליהודים שבאו מגרמניה השכנה, וגם מגילויי אנטישמיות על ידי פולנים שבארצם הוא גר. הוא ניסה לשכנע את משפחתו לעזוב את החיים השלווים בפולניה, ולהגר לארץ רחוקה. אך משפחתו, ובעיקר אביו, הרגישו כה בטוחים במקומם ולא חשבו לעזוב הכל.

המשפחה שמרה על מסורת יהודית וחגגה את חגי ישראל בצוותא. להלן צילומים של בני המשפחה המורחבת מתכנסת באחד החגים. רואים בתמונה את הלבוש החגיגי ואווירת החג ששררה. תמונה אחרת היא של סבא רבא יצחק שצולם בחג פורים כשהוא מוקף על ידי נכדיו לבושים בתחפושות. זמן לא רב אחרי שצולמה התמונה הזאת פרצה מלחמה, כל בני המשפחה התפזרה לכל עבר, חלקם היום מתגוררים באוסטרליה הרחוקה, חלקם בארץ, ואחרים בארצות הברית של אמריקה ובקנדה.

 משפחה מורחבת בארוחה משפחתית

העלייה לארץ

להלן הסיפור כפי שסיפר לי סבא דב, במילים שלו:

"אחרי מלחמת העולם השנייה שרידי המשפחה התכנסו בבית שבו גרו לפני המלחמה. משלוש אחיותיו ואחיו שרדו רק אביו ומשפחתו, אחות אחת, ושני אחיינים שנצלו מהשואה. אך הצרות והסבל לא נגמרו, והתבטאו על ידי רדיפת שארית הפליטה על ידי אנטישמים פולנים. ההורים ראו שאין עתיד ליהודים בפולנייה, הם החליטו לעזוב את פולניה ולעלות לארץ.

באותה תקופה הבריטים שלטו בארץ והם לא הרשו ליהודים לעלות. לצורך זה נדרשו אישורי עלייה, צרטיפיקטים, ורק מעטים קיבלו אותם. רוב הפליטים היהודים ניצולי השואה שרצו לעלות לארץ עלו באופן לא חוקי, שהיה כרוך בסיכונים רבים.

למרות קשיים אלה ההורים החליטו לעזוב את פולנייה, הגישו בקשה לקבלת אישור עלייה לארץ ובינתיים כל המשפחה המתינה בפריז לקבלת האישורים. למרבה המזל אימא גילתה שאחותה ומשפחתה ניצלו והצליחו לעלות לארץ כמה שנים קודם לכן ובמסגרת איחוד משפחות ההורים קיבלו אישורי עלייה לכול המשפחה אחרי חצי שנה של המתנה.

כל המשפחה – ההורים, אני ואחותי, אלינה, נסענו מפריז למרסיי, עיר נמל גדולה בדרום צרפת, ושם עלינו על אוניה בשם פרובידנס, שפירושה בצרפתית – גורל. האונייה הפליגה ממרסיי לאלכסנדריה שבמצריים, ומשם לחיפה והמשיכה לביירות. לכן היו עלייה, נוסף על יהודים, גם נוסעים מצרים ולבנונים. באותם ימים, לפני הקמת מדינת ישראל, היחסים עם הנוסעים הערביים היו טובים.

אחרי כמה ימים של הפלגה בתנאים קשים וצפיפות גדולה, האוניה עגנה בחיפה. ההתרגשות הייתה גדולה וכול היהודים  אספו את חפציהם וירדו מהאונייה בחוף חיכתה לנו המשפחה של אמי – אחותה ושלושת ילדיה שקיבלו את פנינו בשמחה אחרי שהם לא ראו 7 שנים .

הקליטה

מחוסר אפשרות למצוא עבורנו מקום מגורים, התגוררנו בדירה של הדודה, אחות אימי. המגורים בדירה של הדודה עזרו לנו להיקלט בארץ כי בני הדודים ראו את חובתם להסביר לנו איך מתלבשים בארץ ,מה אוכלים, ואיך מתנהגים. לדוגמה – הלבוש שהיה מקובל בארץ באותם ימים היה – מכנסי חאקי קצרים, חולצה כחולה (או לבנה בשבת) וסנדלים (ללא גרביים!), ולא חליפות צמר אלגנטיות ומכנסיים ארוכים. אותי שלחו לקייטנה ושם למדתי להבין ולדבר עברית. הלכתי גם למורה פרטית שלימדה אותי לקרוא ולכתוב, כי לא ידעתי אפילו או אחת בעברית. כאשר התחילה שנת הלימודים נרשמתי לבית ספר עממי והתקבלתי  לכיתה ז' בבית ספר תל נורדאו (שבו למדו ולומדים שני הנכדים שלי.) בימים ההם, בבית ספר עממי היו 8 כיתות, ואחריהן – בית ספר תיכון ארבע שנתי. בגלל ההכנה שהכינו אותי בני דודי נקלטתי בקלות על ידי חברים ללימודים כי לא בלטתי בלבוש מוזר אותו הייתי רגיל ללבוש בחוץ לארץ. הקליטה של הורי הייתה קשה יותר ועברו שנים עד שלמדו עברית ורכשו מנהגים וחברים ישראלים.

בבית הספר התקשיתי בלימוד עברית, ותנ"ך, אך הייתי תלמיד טוב בחשבון ובאנגלית כי מקצועות אלה למדתי גם בפולניה. נחשבתי לתלמיד טוב ועליתי לכיתה ח' ואחר כך לבית ספר תיכון. משם דרכי הייתה סלולה לשירות בצבא וללימודים בטכניון. אחרי זמן לא רב הרגשתי שייכות ואהבה לארץ בה גדלתי".

זה סוף דברי סבא שלו על עלייתו ועליית משפחתו לארץ.

הזוית האישית

רועי בראונשטיין: למדתי הרבה על סבא שלי על המשפחה ועל קורותיו ויצא לי לפגוש אותו באופן קבוע יותר.