מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

קהילת יהודי דולגינוב – בלארוס

רוני בר-חנין וסבתא שרה
אמא ואבא של סבתא שלי
סיפור עליה לארץ ישראל של סבתא שרה ומשפחתה

נולדתי ברוסיה בעיירה דולגינוב -בלארוס בשנת 1951 יש לי אחות אחת גדולה ממני בשלוש שנים. אמי עבדה במשק הבית וגם חלבה פרה והייתה לנו ערוגת ירק למשק הבית.

%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%aa%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a7%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%a1%d7%aa%d7%a8-%d7%96%d7%9c-%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a9%d7%a8%d7%94-%d7%a1%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%95%d7%90%d7%97
משפחתי – אליקים ואסתר ז"ל, אני שרה סוניה ואחותי רעיה

אבי היה מוכר כל מיני חפצים בכפרים הסמוכים של הגויים ובתמורה היה מקבל סמרטוטים לתעשייה ותמורת הסמרטוטים אבי היה מקבל כסף. ב-1957הייתי בת  חמש עזבנו את רוסיה. תחנה ראשונה הייתה פולין, שם היינו  קרוב לשנתיים ואף התחלתי ללמוד בכיתה א'. עלינו לארץ ישראל דרך איטליה באונייה  "ארצה" לחיפה, בספטמבר 1959 לקחו אותנו לשכונת צריפים "עזרא ובצרון" היום שכונת רמת אליהו בראשון לציון. הורי היו ניצולי שואה. רצו לעלות ארצה כדי שלא נתבולל ונתחתן עם גויים, אח ואחות של אבי היו בארץ כמה שנים לפנינו ולכן גם רצינו לעלות. לאחר כמה ימים "בעזרא ובצרון" אבא שלי נסע למושב נווה –מבטח לחפש את אח שלו.

דוד גרשון, אח של אבי  לקח אותנו בסוס ועגלה עם הציוד שלנו למושב נווה-מבטח לביתו ושם גרנו כמה חודשים. הייתה עזרה הדדית, לאט לאט התאקלמנו במושב לאחר כחצי שנה מכרנו את הציוד שלנו: אופנוע, שטיח ורכוש נוסף. קנינו משק במושב.

אני ואחותי הינו צריכות להיפרד בבכי ובעצב ממשחקים מיוחדים שהיו לנו כמו בובה גדולה ופסנתר כדי שישאירו לנו רהיטים בבית שקנינו.

הסוכנות היהודית נתנה לנו "חצי סוס" ומהדוד קיבלנו פרה. אבי עבד בחקלאות במושב  ובמושבים הסמוכים.

בבית שקנינו לא הייתה ריצפה היה בטון, השירותים היו מחוץ לבית. לא היה כביש סלול המושב נתן תלושים לקנית מזון. בנוסף לקשיי היומיום עזרנו לקרובי משפחה שעלו מפולין ליבנה לעבור לגור במושב.(התגוררו אצלנו מספר חודשים זוג הורים ושלושה ילדים).

כזכור לי הסתפקנו במועט, לא הרגשנו מחסור אכלנו הרבה מוצרי חלב, לא היה שפע כמו היום. אחותי ואני עזרנו במשק הבית, אמי בתקופה זו הייתה חולה.

מיד התחלתי ללמוד בכיתה א' בגיל שמונה, לא ידעתי את השפה, דיברנו בבית יידיש וברוסיה דברנו רוסית. בכיתה היו ילדים בגילאים שונים, כי לא היו מספיק ילדים באותו גיל למלא כיתה. בכיתה ד'-ה' נסענו לתלמי –יחיאל לביה"ס במשאית שאספה את הילדים מהמושבים הסמוכים, בכיתה ו' עברנו ללמוד בביה"ס במבואות והמשכתי בתיכון באר-טוביה.

התושבים במושב היו מגובשים וערכו מסיבות הזכורה לי במיוחד מסיבת יום העצמאות.

%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%94
אני ואחותי רעיה
%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%90%d7%97%d7%95%d7%aa%d7%99-%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%94-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%91%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%94
חברת ילדות לוניה

לפני כ-13 שנים נסעתי עם בעלי, אחותי, בעלה ואנשים מהקהילה בדולגינוב לביקור שורשים בעיירה. ביקרנו ברח' בו גרנו, ראינו את ביה"ס בו אחותי למדה, ובבית העלמין, ומצאנו את הקבר של סבא שלי. מדי שנה אנו עורכים אזכרה ליהודי דולגינוב באוניברסיטת בר-אילן. הקמנו שם אנדרטה לזכרם, ב"גן הבוטני".

סבא וסבתא שלי שרה וישראל רובין ז"ל
%d7%90%d7%91%d7%90-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%91%d7%a6%d7%91%d7%90
אבי בצבא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זווית אישית

רוני: אני הכי נהניתי כשנסענו לבית התפוצות. עשינו שם ברכות והיו הפסקות והסברים.

ראינו בתי כנסת מכל העולם. נהניתי  שעשינו כל מיני דברים במחשב ומכל הסיפורים היפים.

מילון

דולגינוב
מקום ברוסיה בבלרוס

ציטוטים

”פני כ-13 שנים נסעתי עם בעלי, אחותי ובעלה ואנשים מהקהילה בדולגינוב לביקור שורשים בעיירה“

הקשר הרב דורי