מאגר סיפורי מורשת

תיעוד בית ההורים

אבא, יצחק אביטן, נולד בשנת 1924, בעיר אורון שבאלג'יריה. אמא, ג'וליה בן ישי, נולדה בשנת 1931 בעיר אורן שבאלג'יריה. הם גרו באותה עיר והמשפחות הכירו אחת את השנייה, היות והיהודים היו מרוכזים כקהילה מלוכדת, כל אחד הכיר את השני ואף היו נפגשים בבית הכנסת בשבתות וחגים.

זו הייתה שכונה מעורבת (ערבים ויהודים). כל אחד כיבד את השני מבחינת המסורת, הדת והחגים. היו יחסי חברות, הבנה הדדית ושכנות טובה ביננו לשכנינו המוסלמים. פעמיים בשבוע התקיים שוק ובו נהגו לקנות את רוב המוצרים. כמו כן הייתה חנות קטנה שכונתית שבה נהגו לרכוש מספר מוצרי יסוד. חלב בדרך כלל היה נרכש מחלבן שהיה מגיע עם עגלה ועליה מיכל גדול עם חלב, והיה מכריז על מרכולתו, באותו אופן נרכש גם נפט למאור, לחימום ושימוש ביתי. ליד כל בית הייתה חלקת אדמה שבה גידלו ירקות ועשבי תיבול. ולשאוב מים.

כאשר חזרו מבית הספר בדרך כלל הבנות עזרו להורים להכנת הארוחות וניקיון הבית, הבנים היו קוראים בתורה ושומרים על קיום המצוות. אבי למד בבית מדרש גם תורה וגם מקצועות, אמי למדה בבית ספר תיכון כללי מקצוע ושפות. החברים גרו באותה הסביבה, בדרך כלל כאשר חזרו מבית הספר קבעו מפגש בדרך או היו מגיעים ישירות לבית, או מעבירים מכתבים או פתקים, לא הייתה תקשורת בצורת טלפון. בשעות הפנאי בחו"ל הם שיחקו מחבואים וקלאס.

בילדותי

סיפור העלייה

ג'וליה אמי הייתה פעילה בתנועת נוער (גדנ"ע) בחו"ל שעודדה בני נוער לעלות לארץ, התנועה גייסה בני נוער ציוניים שהיו מוכנים לעלות לארץ, ליישב ישובים ולהתגייס לצבא. באותה תקופה, היה זרם חזק מאוד של עולים, בכדי לעזור ליהודים בארץ במלחמה ובהקמת המדינה.

יצחק אבי, התלהב מהרעיון לעלות לארץ, כי כל החברים דיברו רק על הארץ ועל המלחמה, כפי שסיפר אבי: "בתחילת 1948 התחתנו, כי זה היה התנאי לעלייה לארץ. אניית המעפילים "לא תפחידונו". זו הייתה אנייה רעועה שאינה ראויה להובלת נוסעים. באנייה הצטופפו 380-400 עולים, בצפיפות איומה. המזון היה בצנע, כשני מציות ליום, אך מים היה בשפע. נאלצנו לשבת כל ההפלגה בבטן האנייה, בתנאי תברואה ירודים מאוד, ומהר מאוד המחלות התפשטו מאחד לשני.

נסענו ברכבת לעיר הנמל אלג'יר ומשם עלינו על אנייה "סדיסמי" שהפליגה למרסיי שבצרפת. במרסיי הפנו אותנו הפעילים שעסקו בעליה לארץ לאנייה בשם "לא תפחידונו". המסע לחיפה ארך 16 ימים. כאשר התקרבנו לקפריסין, הבריטים החלו לרדוף אחרי האנייה בכדי לעצור אותה לעכב את העלייה לארץ. הספנים כיסו את חלקה העליון בברזנט, בכדי להטעות את הבריטים, מצב שגרם לקשיי נשימה. הגענו לחיפה ומשם נשלחנו לבנימינה. עברנו חיטוי יסודי (בגלל המחלות שהיו באנייה) וקיבלנו חיסונים.

קיבלנו מגורים ארעיים, צריפים קטנים מאוד של האנגלים ושם שהינו עד שהעבירו אותנו למגורי קבע בלוד. עם הגיענו לארץ גוייסנו שנינו, אני יצחק לשריון שבו נלחמתי בלטרון, בפריצת הדרך לירושלים. וג'וליה גוייסה למחנה צריפין שריכז: תרופות, נשק וציוד לחיילים, וכן גיוס ועזרה לבתי חולים.

בארץ נולדו לנו 4 ילדים…  ניקול הבת השנייה.

סיפור חיי

נולדתי בשנת 1952 בעיר לוד בבי"ח "צריפין" בשם "ניקול" ע"ש סבתי ז"ל, בעיר לוד התחנכתי במסגרת "אליאנס" שבו  כל הלימודים היו בצרפתית. בשנת 1958 עברנו לגור ברמת גן, בדירה קטנה מאוד 33 מ"ר שבו הצטופפו 6 נפשות, בדירה בת 2 חדרים. למדתי בבית ספר יסודי "המנחיל" עד כיתה ח'. בכיתה ו' ארע מקרה שבו אחי יחיאל אבד כאשר חזר מהגן. האירוע הותיר אותי עם תחושת אשם שאיבדתי את אחי היות ואני הייתי אחראית על איסופו מהגן.

בתחילה המצב היה די קשה, רק לאחר שאבי התחיל לעבוד ב"תעשייה אווירית", המצב החל להשתפר. השכר, רק של אבי  לא הספיק לכלכל 6 נפשות במיוחד 4 ילדים קטנים. הסביבה לא הייתה כ"כ תומכת, הורי עבדו כל אחד בנפרד, אבי בתעשייה אווירית ואמי בטיפול בילדים. אנחנו הילדים אפשר לומר גידלנו את עצמנו לבד.

את כל שנות נעורי העברתי ברמת גן שם למדתי יסודי ותיכון במקצוע תכנות מחשבים וסיימתי בבגרות מלאה. וגם הייתי בתנועת הצופים, היו לי המון חברות וחברים שהייתי נפגשת איתם לאחר הלימודים וזאת לאחר מפגש בכיתה. היה לנו בבית טלפון קווי שבו גם היינו מתואמים. הייתי ילדה מאוד מקובלת.

כאשר הייתי בכיתה ח' פרצה מלחמת ששת הימים פעם ראשונה התמודדנו עם מלחמה במיוחד שבתקופה זו אבי היה מגויס. את המצעד הראשון של צה"ל ראינו בטלוויזיה "שחור לבן", כאשר כל השכנים התאספו בכדי לחוות את החוויה. אהבתי מאוד לטייל ברחבי הארץ בטיולים שארגנו בבי"ס, חוויה עם החברות והמורים (תמונות) ,

הוריי שמרו על המסורת שהייתה קיימת עוד מימי בית אביו, נהגנו בכול החגים ללכת לבית הכנסת וכן לשמור את השבת ולקדשו. המאכלים המיוחדים: פשטידה (מעקודה), מטבוחה, מיונז תוצרת בית.

לפני הגיוס לצבא אחי יחיאל חגג בר מצווה באולם בתל אביב. באותה תקופה אבי היה מקורב מאוד לאנשים מחו"ל בגלל עבודתו והשפות ששלט בהן, נשלח כנציג מידי שנה, להשתתף "בסלון האווירי בפריז". כך שהגיעו המון אורחים לחגוג את הבר מצווה של אחי.

כחלק מהמסורת לא היה נהוג שבנות יגויסו לצבא התעקשתי להתגייס והייתי מיועדת ליחידת המחשבים בצבא (בגלל המקצוע שלמדתי) והיות ומקום הגיוס היה קרוב לבית ביקשתי שישבצו אותי ליחידה אחרת. את הטירונות עשיתי בצריפין ליד רמלה הייתי ילדה מאוד מפונקת ואבי שמקום עבודתו היה בסמיכות לבסיס, הביא לי כל יום ארוחת צהריים חמה ומגניב דרך הגדר. הייתי בחיל האוויר בתפקיד "בקרית תעופה", שירתתי בהר מירון כשנה. בגלל המרחק והקושי ביציאות מהבסיס ביקשתי העברה לבסיס קרוב יותר, לרמת דוד. באותו יום שהייתי אמורה לעבור בסיס הגיעה משאית "קוקה קולה" שבה היו נהג וסוכן מכירות. סוכן המכירות ששמו זמיר הציע לעזור לי לעבור לבסיס "רמת דוד". זה היה ה"קליק" ביננו, אהבה ממבט ראשון. לאחר שנה וחצי הובילה לנישואין,

בפעם הראשונה שסיפרתי לאחד הטייסים "שבחיים שלי לא טסתי במטוס" זה התנדב להטיס אותי טיסת ניסיון מרמת דוד לחיפה וחזרה. נהגתי להגיע בטיסות מהבסיס לתל אביב, שהינו קרוב למקום מגורי, רמת גן.

בתקופת הצבא טיילתי עם זמיר ברחבי הארץ טיול לעין פשחה ליד יריחו בשנת 1972 הייתי מועמדת לקצונה עם שירות מרוחק (בדרום) ואז זמיר הציע לי נישואין. את החתונה ערכנו ברבנות בתל אביב רוב המשתתפים היו מפקדים וחברים מהצבא שהתארגנו להגיע לחתונה בטיסה. כשנה לאחר החתונה פרצה מלחמת יום כיפור וזמיר היה מגויס כחצי שנה בחצי האי סיני.

זו הייתה תקופה מאוד קשה, הן מבחינה חברתית והן כלכלית. היינו זוג צעיר ללא מקור פרנסה (בגלל המלחמה). גרתי בצפון לבד, כאשר כל משפחתנו גרו במרכז. בשנת 1975 נולדה איילת הבת הבכורה (אמא של עדי). אמי חלתה בדמנציה ולא זכרה אף אחד מלבד איילת, במהלך ההריון אמי ליטפה את ביטנה של איילת ואמרה "זו היא בת שתהיה דומה לך".

הזוית האישית

סיפורה של ניקול תועד במסגרת מפגשי תכנית הקשר הרב דורי.